סודות עיבור השנה: פרטים מרתקים שכדאי לדעת

הסיבה שצריכים לעבר את השנה, היא משום שישנו פער בין שנת החמה לשנת הלבנה. כדור הארץ מקיף את השמש הקפה שלמה ב-365 יום, אבל 12 הקפות של הירח סביב כדור הארץ מגיעות רק לכ-355 יום, כמניין שנ"ה. הלוח היהודי בנוי גם על שנת החמה וגם על שנת הלבנה: ראש חודש נקבע לפי סיבוב הירח, אבל חג הפסח נקבע לפי האביב, שמושפע מהשמש.

הפער השנתי הוא כעשרה ימים (כי סיבוב הירח אינו שלושים ימים מלאים), ולכן צריכים לעבר את השנה בממוצע אחת לשלש שנים. ישנו בהלכה סימן לפי מחזור של תשע עשרה שנים: גו"ח אדז"ט, כלומר בתוך 19 שנים מעברים את השנים: השלישית, הששית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה.

בימי אברהם אבינו, שם בן נח היה מעבר שנים, וכך יצא שהמלאך שאמר לאברהם כעת חיה ולשרה בן, התכוון לשלשה עשר חדשים. חג הפסח הבא היה אחרי שלשה עשר חודשים, כיוון שאותה שנה – שם בן נח עיבר אותה.

אחרי מתן תורה, עיבור השנה הוא תפקידם של הסנהדרין. מדי שנה מתכנסים הסנהדרין וחכמי הדור להתכנסות שנקראת "סוד העיבור", ושם קובעים אם השנה תהיה מעוברת.

עיבור השנה יכול להתבצע דווקא בארץ ישראל, אבל אם יש בחו"ל חכם שאין כמותו בארץ ישראל, ניתן לקבוע את העיבור גם מחו"ל. בשעת גזרות הרומאים נגד הדת בישראל, נסע רבי עקיבא לחו"ל ועיבר את השנה משם, כיוון שהיה גדול הדור, ו"לא הניח כמותו בארץ ישראל".

עיבור השנה יכול להתבצע דווקא בחודש אדר, משום שההוספה צריכה להיות בסוף השנה. ניסן הוא ראש חדשים, ורק בסמוך אליו ניתן לעבר, וכך למדו חז"ל מהפסוק שמעברים רק "אדר הסמוך לניסן".

חזקיהו מלך יהודה, שהיה בימי ישעיהו הנביא, מלך אחרי אביו אחז, שהיה רשע. חזקיהו החזיר את כל העם בתשובה, אבל הם לא הספיקו להיטהר לקראת חג הפסח, לכן חזקיהו עיבר את חודש ניסן, והוסיף עוד חודש ניסן, אבל חכמים לא הסכימו איתו בפעולה הזו.

ירבעם בן נבט, שמרד ברחבעם בן שלמה מלך יהודה, גם הוא שינה את החודשים בניגוד להלכה. הוא עיבר חודש נוסף והעביר את חג הסוכות חודש קדימה, וכך חגגו ביהודה ובישראל בחודשים שונים, עד חורבן ממלכת ישראל.