שווה סיפור: בטבעת זו

זכיתי להיות המשך לדור אוד מוצל מאש. סבתי היתה מאלו ששרדו, והמשיכו לחיות למרות ועל אף, מקיימים בעצם נשמת אפם את הנקמה של כל משפחתם והעם כולו.

בשבילי, סבתא היתה דמות ראויה להערצה. היא היתה המקור לכל בשבילי. למרות כל מה שעברה, רוחה היתה צעירה, חיוכה תדיר על פניה וכולה שמחת חיים מתובלת בחוכמה ובערנות שאף אחד לא יכול לה. כולנו, כל הנכדים, ידענו שסבתא היתה "שם", ידענו על המחנות והסבל, אבל ממנה בעצמה, לא שמענו הרבה. היא אמרה פה ושם את מה שחשבה שהכרחי לומר, ואת כל השאר היא השאירה למומחים ממנה, כך היתה מגדירה זאת. עיניה היו נשואות לעתיד, להמשך, לדור שיבוא וימשיך להנציח את עם ישראל חי, בגופו ונפשו. ועל כך היא שמרה מאוד, שהנפש והרוח יהיו חזקים, שהפירות יעידו על השורשים. היא היתה עסוקה בזה.

נולדתי עם נפש אמן. מגיל קטן הייתי יוצרת דברים, יש מאין, יצירות אומנות מרהיבות. העתיד היה ברור לכולם – אני הולכת להתמקצע בזה, ללמוד ולהתפתח. עם הזמן הצטמצמתי לנישה שאני אוהבת ביותר: עיצוב תכשיטים. ברגע שהחלטתי, פשוט ישבתי על זה הכי טוב שאפשר. נסעתי לחו"ל ללימודים, ביקרתי בתערוכות ונכנסתי לעבוד באחת החברות הגדולות בחו"ל. כשהגעתי לביקור בארץ, אחד המקומות החשובים שאליהם הלכתי היה ביתה של סבתא. היא היתה ההשראה, הכוח. סבתא שמחה מאוד לראות אותי, היא ממש התעניינה בעיסוק החדש שלי ועד כמה אני שמחה איתו. ואז, באחד הביקורים, היא התחילה לדבר על "שם". וכשסבתא מדברת על זה, מקרה נדיר, אלו רגעים שחייבים לנצור היטב. נכנסתי לזה.

וכך היא סיפרה לי: "לפני שהכל התחיל, אמי הי"ד הלכה איתי לצורף לקנות לי טבעת שאותה היא הזמינה אצלו לכבוד בת המצווה שלי. זו היתה טבעת מיוחדת. היא היתה מעוצבת בצורה ייחודית, והיה חרוט עליה "ירושלים". את העיצוב עשה הצורף בעצמו, יהודי יקר, מאנשי ההוד של פעם. היו לי עוד כמה חברות שקיבלו טבעת כזו – כמובן, רק מהמשפחות שהיתה להן יכולת לרכוש זאת. אהבתי מאוד את הטבעת. לפני שיצאנו מהגטו הנורא לתחנה הסופית, אמא עזרה, לי להחביא אותה בין חפצי המועטים. כשהגענו למחנה, הצלחתי להחביא אותה היטב. זו היתה סייעתא דשמיא מיוחדת, שנתיים שלמות הצלחתי לשמור עליה, בתנאים לא הגיוניים בעליל. היא היתה הדבר שהחזיק אותי, בימים שבהם ידעתי שכל מה שהכרתי – עלה השמיימה דרך הארובה המצחינה בפאתי המחנה. הייתי מסתכלת עליה, ורואה את העיניים של אמא ואבא, את החיוך, את הרגע שבו ענדתי את הטבעת לראשונה, את החיוב בקבלת עול מצוות. באותם רגעים ידעתי שאת הרוח שלי – אף אחד לא ישבור. אני יהודייה גאה. זה היה הקמע שלי, מתנה מאבא ואמא.

"עכשיו שאני רואה שאת אוהבת כל כך את התחום של עיצוב תכשיטים, ומי כמוני יודעת מה עיצוב עושה לנפש, הייתי רוצה מאוד להראות לך את הטבעת הזו. אבל לצערי, דווקא אחרי הכל, בדרך לכאן, דווקא אז היא אבדה לי. אינני יודעת היכן היא, והתאבלתי עליה מספיק. כשהכרתי את סבא סיפרתי לו על הטבעת, והוא הבטיח לקנות לי חדשה כזו. ציירתי לו אותה, והוא הזמין מהצורף, כאן בארץ. זו היתה טבעת כלולותי, הנקמה שלי בנאצים הארורים.

"בשקט-בשקט אגלה לך, שזה לא היה בדיוק כמו שציירתי לו, כי סבא, הוא העדיף להסתדר בעצמו, ולהסתמך פחות על התרשים שהכנתי... אבל את זה לא אמרתי לסבא, את זה אני מגלה רק לך", צחקה סבתא בחינניות. היא קמה לחדר, וחזרה עם קופסת עץ עתיקה, שבתוכה נחה הטבעת.

טבעת יפהפייה, אין מה לומר, העיצוב לא טרנדי בכלל, אבל הסיפור שלה, והנקמה, עשתה אותה הכי יפה בעיני. ואז סבתא ביקשה: "מיידאלע, אני אשמח מאוד אם תצליחי לייצר לי כזו טבעת, אבל הפעם תדייקי, בדיוק כמו שאני זוכרת". היא לקחת דף ועט וציירה לי, עם כל הכישרון האדיר שלה. יצא תרשים שלא מבייש מעצבת ברמת על. התחלתי להבין ממי ירשתי את הכישרון... חיבקתי אותה, לקחתי ממנה את הסקיצה, והבטחתי לקיים.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשחזרתי לעבודתי בחו"ל – היה לקנות זהב. ישבתי על הטבעת הזו כל יום, לאחר העבודה, מעצבת אותה בעדינות ובשרטוט מדויק. נעזרתי בעוד בעלי מקצוע, עד שיצאה מושלמת, בעיני. התפללתי שסבתא תהיה מרוצה, שתשמח. שתגיד שהצלחתי.

אבל לצערי, לא הספקתי. סבתא שלי סיימה את תפקידה בעולם, מותירה אותנו בלי מילים, בלי נחמה. הכיתי על חטא, לא אחת המצפון העיק עלי: למה התמהמהתי, למה חיכיתי, למה לא חזרתי לארץ מהר יותר, להראות לה? כל הזמן חלמתי על מה ואיך היא היתה מגיבה. דמיינתי את החיוך שלה, את הנחת. בהחלטה של רגע הבנתי שהמקום האמיתי שלי הוא כאן – בארץ. אני יודעת שסבתא היתה שמחה מאוד לשמוע זאת, בשבילה ארץ ישראל היתה מקור לכל הטוב והאושר. הפסדתי מספיק. כאב לי על כל אותם הזמנים שבהם לא הייתי כאן עם סבתא, יחד עם כולם, על האירועים המשפחתיים והרגעים שחמקו ממני. החלטתי לתקן, לפחות את העתיד.

את הטבעת ענדתי על ידי כל הזמן, זה היה מן שדר ביני לבינה. עכשיו היא היתה הקמע שלי. במשך הזמן זכיתי להקים בית, בטוחה שסבתא מלווה אותי גם בזמן הזה, יודעת שכאן אני ממשיכה את הנקמה, את העתיד שסבתא רצתה כל כך.

בארץ הקמתי חנות און ליין של תכשיטים מעוצבים בכל הסגנונות, עם אפשרות להזמנה אישית, כמובן. וכך, מתוקף עבודתי, נאלצתי לצאת מידי פעם לסיבובים שונים בעולם, לביקור בתערוכות ולהשתלמויות, באחת הפעמים טסתי למילאנו, איטליה, שם מתקיימת אחת התערוכות החשובות בעולם של תכשיטים ועיצוב. על הדרך תכננתי להרחיב את המסלול ולצאת לטיול זוגי עם בעלי. בשביל בעלי, חו"ל היה משהו חדש שהוא לא הכיר כל כך, ודאי לא כמו שאני הכרתי, לכן הוא קרא כל חומר שדיבר על איטליה – מילאנו – ונציה – רומא, פחות או יותר תוואי המסלול שאותו תכננתי לעשות.

וכך, בעודנו אורזים מזוודות, בעלי שאל אותי בחשש מה: "את הטבעת את משאירה כאן, נכון?". כשהוא אומר טבעת, הכוונה היא לאחת והיחידה. היא ה-טבעת שלי, ואין חולק עליה. נבהלתי מעצם השאלה. "ממש לא", עניתי לו. "הבנתי שיש לא מעט אנטישמיות שם, אולי לא כדאי להבליט סממן יהודי, בטח לא עם אותיות עבריות", הוא אמר, כשהוא מחווה בראשו על המילים שחרוטות לי בטבעת. נדהמתי מכך, מעולם לא חשבתי על זה. אולי כאישה הסממנים היהודיים בולטים פחות מאשר אצל גבר עם כובע וציצית. אבל הוא נגע לי בנקודה רגישה. וואו, כמה רגישה. כל יצר הנקם ותחושת היהודי הגאה צפו ועלו לי. "אני לוקחת אותה איתי לכל מקום", אמרתי, מדהימה אותי ואותו גם יחד.

"אני יהודיה, ואני גאה ללכת עם טבעת של ירושלים על ידי. זו הצוואה של סבתא". נדהם, הוא שתק מיד, משאיר אותי עם המחשבות והגעגועים שהוא הציף לי באמירה אחת.

מובן שבאיטליה הטבעת לא זזה ממני. לא אכחש כי דווקא בגלל זה, התגנב לי חשש קל. אחרי הכל, מעולם לא חשבתי על כך, אבל עכשיו זה התחיל קצת להדאיג... אחרי הביקור בתערוכה, יצאנו לטייל. איטליה היא ארץ יפהפייה, מלאה בנופים מנוגדים, מקצה לקצה. ואז, בסוף הטיול, זה קרה. עלינו על הרכבת ברומא, ישבתי לצד בעלי, ולפתע הרגשתי שמישהו נועץ בי מבט. הרמתי עיניים, ופגשתי בזוג עיניים שננעץ ב—טבעת שלי!

די נבהלתי, אומר בעדינות. מיד קפצה לי המחשבה שהנה, אשר יגור בעלי, בא לי. אך משום מה, נועצת העיניים השפילה אותן במהירות. חזרתי שוב לדבר עם בעלי, ושוב הרגשתי... החלטתי לקום מהאזור. לא הרגשתי בנוח, בעליל. וכך, כשקמנו ממקומנו, היא ניגשה אלי במהירות, מתנצלת. היא החוותה על הטבעת, ושאלה אותי: "מאיפה הטבעת הזו?". לא ידעתי מה לענות לה, כי לא הייתי בטוחה בכוונות שלה. ככל הנראה היא הבינה. היא סיפרה שממש לא נעים לה, אבל הטבעת שיש לי מסקרנת אותה, בגלל האותיות העבריות שחרוטות עליה. היא התעניינה מה חרוט עליה. עניתי לה "ירושלים", והיא הנהנה בראשה, מתנצלת שוב. אחרי הכל, היא חצתה כל גבול אפשרי בנימוס האירופאי. היא שאלה איפה רכשתי אותה. בשלב זה התחלתי אני להתעניין בה... היא סיפרה, בחשש קל, שיש לה סבתא יהודיה, ניצולת שואה, שהסתירה את הזהות שלה, והעדיפה להיות איטלקייה אמיתית, ללא שום קשר ליהדות. לכן הרבה הם לא יכלו לשמע ממנה. גם על השואה סבתה מיעטה לדבר. היא ידעה ממש מעט על ארץ ישראל ועם ישראל. סבתא שלה כבר נפטרה, אבל לה יש שאלות על העם שלה והמוצא. היא התחילה לקרוא קצת פה ושם, ועכשיו היא ראתה אותיות עבריות על טבעת, וזה ממש סקרן אותה. סיפרתי לה על סבתא שלי, על הטבעת הזו שקיימת בזכותה. היא התרגשה ממש. המלצתי לה, דבר ראשון, להגיע לארץ, לבקר להכיר את ערש הולדתנו כאומה. וכך, רגע לפני שירדתי מהרכבת, נתתי לה את כרטיס הביקור שלי. ביקשתי שתשמור על קשר, והיא חייכה בנימוס.

ירדנו מהרכבת. היינו המומים. איך האישה הזו הגיעה אלי דווקא כאן, במרכז הטומאה האירופאית? יהודייה שלא מכירה את עמה ואת מולדתה, מחפשת קצה חוט, ודווקא בין פסי הרכבת פוגשת ב---טבעת. אותה טבעת שמרה אז על הגחלת, ועכשיו היא מפיחה אותה. הלוואי.

קיוויתי שאם הקב"ה שלח אותה אלי, אז מענה הלשון שלי היה הנכון ביותר. פתאום רציתי לדעת שהיא תמשיך לחפש, שתמצא, שלא תרפה, שלא תאבד, חלילה.

זו היתה חוויה מטלטלת. מכל הטיול היפה שלנו, זה היה הרגע החזק ביותר.

ויום אחד הגיעה אלי הודעה: "הזמנתי כרטיס לארץ".

אל המקומות שהמלצתי לה עליהם, היא לא הלכה לבד. מאז אנחנו חברות, והיא כבר יודעת אלו שורשים הצמיחו אותה… הצוואה של סבתא – להיות גאה ביהדותי.