"שאלתי את עצמי: 'איך אפשר לשיר בכזה מצב?' ואז קרה דבר בלתי צפוי"

מאז פרוץ המלחמה מוצאת את עצמה הזמרת נירית חוטובלי כשהיא מוזמנת לכל רחבי הארץ, כדי לשיר ולחזק נשים הזקוקות לכוחות. לעתים אלו נשות מילואים, לפעמים נשות מפונים במלונות שונים, ויש גם מופעים שנערכים לפני בנות משפחה של חטופים, או כל קבוצה אחרת שמרגישה צורך להתחזק.

נירית, זמרת יוצרת ומורה לפיתוח קול, מעידה על עצמה שכבר מגיל שש היא מופיעה על במות, אך במשך השנים עברה תהליך חיזוק גדול בו התקרבה ליהדות, וכיום כשהיא שרה במופעים, היא מרגישה את הזכות הגדולה לחבר את הנשים לפנימיות ולאמונה שלהן, משם שואבות כולן כוחות גדולים ויוצאות חזקות ומחוזקות. 

מסע אל היהדות

"אני מגיעה מבית דתי, בוגרת בתי ספר של חב"ד", היא מספרת על עצמה, "בכל סיום שנה היה לנו מופע סיום מושקע מאוד, וכחובבת שירה כמובן שהשתתפתי בו וצברתי ניסיון במה כבר מגיל צעיר. עם זאת, בחיי האישיים היה קשה לחשוב שאני מגיעה מבית דתי או לומדת בבית ספר חב"ד. שבת הייתה בין הדברים היחידים שהצלחתי לשמור".

המפנה התרחש בסיום התיכון, כשהוזמנה נירית לאילת כדי לשיר באחד המלונות, ומהר מאוד הרגישה ש"זה לא זה". "לא הייתי מסוגלת לשיר", היא נזכרת, "האנרגיה וההוויה של המקום פשוט לא התאימו לי ולא תאמו את מה שחשבתי שאני הולכת לעשות שם. אני חושבת שאלו היו הרגעים הראשונים בהם הבנתי שאני רוצה שחיי ייראו אחרת, ומכיוון שתמיד הייתי מחוברת ובתחושה של חיפוש ורצון למצוא תשובות, זה התחבר מצוין לרצון הפנימי שלי. כך יצאתי למסע משלי, כדי לגלות את האור האלוקי".

ומה כלל המסע הזה?

"התחלתי ללמוד תניא בשיעורים בכפר סבא ומשם עברתי לצפת, למדרשת 'מכון אלטה'. אמנם היה לי בסיס ביהדות, אבל הרגשתי שכדי למצוא באמת תשובות לשאלות שלי, אני חייבת ללמוד הכל מהתחלה ולשוב לתחילת הדרך, כדי להתחבר לעומק של הדברים. אחרי כמה שנים הלכתי ללמוד בבית הספר למוזיקה 'מזמור' בקריית וושינגטון".

באותם ימים הכירה נירית את בעלה אור שאף הוא מחובר מאוד לתחום המוזיקלי ופועל בו רבות. "הוא גם מלווה אותי אישית לכל הופעה וממש עמוד התווך שלי בכל השליחות הזו", היא מספרת.

שנה לאחר החתונה נולדה בתם הבכורה, ומאז הגיעה ברכה גדולה. "קיבלתי הזמנות רבות ויצאתי להופיע בכל הארץ לנשים, כשלעתים קרובות אני גם שרה וגם כותבת את השירים".

לחזק ולהתחזק

השיר האחרון שהוציאה נירית הוא השיר 'שלווה בארמנותייך', הוא נכתב על ידי רביד פלוטניק והולחן על ידי רביד, דב זלצר וישי סוויסה. "אמנם לא כתבתי את המילים, אבל יש להן משמעות עצומה ועוצמתית בשבילי", היא מספרת. "הן מדברות על לב שנפתח, על אמונה ועל ייצור של מחשבות טובות. השיר בעצם קורא לכל אדם להתפלל בשפה שלו, לחייך בכל מילה ולהצטרף לאחדות עם ישראל".

נשמע שהוא נכתב בדיוק על הימים האלו...

"הוא נכתב עוד קודם אבל הפך למפורסם בעיקר בתקופת המלחמה, וזה לא במקרה. כשאני שרה את השיר הזה אני ממש מרגישה איך שהקב"ה מזרים דרכי אנרגיות של אהבה, תקווה, ריפוי ונחמה. את כל התחושות האלו אני משתדלת לשלוח לכל מי שנמצאת איתי בעולם".

האם מהרגע הראשון תכננת לעבור איתו לפני אימהות מתמודדות? איך בעצם עלה הרעיון? 

"כבר ביום הראשון למלחמה בעלי הוקפץ למילואים ונשארתי לבד עם שני ילדים בבית, כשאני אחוזת אימה, ללא מסגרות מסודרות לילדים או משפחה מסביבי, כשאני רועדת מפחד לישון לבד, נלחצת מכל אזעקה ומלאה במחשבות קשות, כמו גם עייפות פיזית ורוחנית. לא הייתה לי שנייה כדי לנשום, הכל היה כל כך סגור ומלחיץ.

"עם הזמן התחילו להגיע אליי בקשות להשתתף במפגשי זום מחזקים לנשים, וכך מצאתי את עצמי ניגשת לגיטרה ולפסנתר, אחרי זמן רב שלא היה לי חשק לגעת במוזיקה. הרגשתי שהמציאות מכריחה אותי, ותוך כדי חיפוש אחרי שיר מתאים התגלגל אליי השיר 'שלווה בארמנותייך' והתחלתי לשיר אותו לעצמי, ויחד עם השירה מצאתי את עצמי מתחילה לדמוע, לחייך ולדמיין את המילים שמופיעות שם: 'חייל שלך אני מאחוריך, את גיבורה את אשת חייל... תגדלי את ילדייך וכל הטוב עוד לפנייך...' בכל הופעה בה שרתי את השיר הזה הגיבו עליו נשים בהתרגשות עצומה, ומהר מאוד הרגשתי שהשיר הזה הו אלא רק שלי, ושאני צריכה לעשות איתו משהו".

אבל איך אפשר לשיר במצבים כל כך קשים ומאתגרים? את לא מרגישה שזה לפעמים בלתי אפשרי?

"אספר לך על זה משהו: לפני כמה ימים הלכתי לשיר לפני אחיות ובנות זוג של חטופים, ובערב ההופעה ממש שאלתי את עצמי: איך ניגשים בכלל? איך פוגשים נשים כל כך עוצמתיות, והחלטתי לשיר להן בדיוק את השיר הזה, עם חיבוק הכי גדול שיש ונתינת אהבה ותקווה לשלווה, מתוך תקווה גדולה שהדברים הנכונים יעברו דרכי ושנזכה".

אחד הסיפורים שאירעו באותו מפגש וריגשו את נירית במיוחד הוא סיפורה של אישה שאחיה חטוף בעזה, ואחרי המופע היא סיפרה שהרגישה איך שהשיר הזה ממש פותח לה פתח לתפילה ומחבר אותי לסיפור אלוקי שקרה לה, ואז היא שיתפה את כולן בכך שלפני זמן מה היא ישבה עם חברות כשהיא מנסה להסיח את דעתה מהמצב, ופתאום עברה לידן אישה קבצנית מבוגרת שביקשה כסף, ואחרי שתרמה לה, אמרה לה האישה: "את צריכה להחליף דאגה בתפילה". היא הייתה פשוט בהלם, כי האישה כלל לא ידעה על הרקע שלה ועל מה שעובר עליה. היא העידה על עצמה שבדרך כלל היא לא מאמינה במעשיות, אבל פה קרה משהו שמימי, ומאז כך היא עושה – מתפללת ומתפללת, ומרגישה שזה נותן לה כוחות.

"במפגשים כאלו הלבבות נפתחים", מספרת נירית, "ולכן, גם כשקשה לי, אני מזכירה לעצמי שבכל מפגש כזה יש זכות אדירה ויכולת גדולה לחזק. ברור לי שאם הקב"ה שם אותי במקום הזה, כנראה שבדיוק בו אני צריכה להיות, עם או בלי הכוחות שאני מרגישה שיש לי, כי זה בכלל לא קשור אליי. אני רק שליחה. בסופו של דבר התגובות, החיוכים והעוצמות של הנשים שיושבות לפניי הולכים איתי הלאה והם אלו שמעוררים בי השראה".