"אפשר ואף רצוי להחיל כיום את דיני התורה על החוק והמשפט בישראל": פרופ' נחום רקובר בריאיון עומק

מאז מתקפת הטרור שחווינו בשמחת תורה התגלו בקרבנו אין ספור סיפורי גבורה של אנשים, שהיו מוכנים למסור את נפשם עבור עם ישראל. הנכונות הזאת, מסביר הרב פרופ' נחום רקובר עמו שוחחתי לאחרונה, מבוססת על הזהות היהודית שלנו ועל מקורות רבים שנכתבו ונלמדו במאות השנים האחרונות.

את הספר על "מסירות נפש - הקרבת היחיד להצלת הרבים", כתבת לפני שנים רבות. נראה שכיום לצערנו זה נושא אקטואלי מאי פעם.

"אכן. תורתנו הקדושה, שניתנה כדי לקיים "וחי בהם - לא שימות בהם", ושהאדירה את עיקרון קדושת חיי האדם כדבר שדוחה את כל התורה כולה, עד כדי כך שאסרה אפילו להיכנס לסיכון ללא צורך, ידעה גם לומר שעיקרון זה נדחה לעיתים. בעוד שבועות אחדים נקרא על אסתר המלכה שסיכנה את חייה בבואה אל המלך, דבר שלכאורה אסור היה עליה לעשות – אלא שלמען עם ישראל לא רק שהדבר מותר אלא אף ראוי. זה אחד מהמקורות עליהם התבססו הפוסקים, ובמיוחד הראי"ה קוק שדן בנושא, ובפרט עניין זה חשוב בשעת מלחמה להצלת עם ישראל, שיש להשתדל ולהציל גם במסירות נפש של היחיד. וכשם שלמען הצלת היחיד אין להמתין להוראת בית דין, להצלת עם ישראל על אחת כמה וכמה. מי שגדל על המושג של עם ישראל וחי את הברית הלאומית מאז יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ולא עסוק רק במימוש המאוויים האישיים, מוכן יותר גם למסור את נפשו למען עם ישראל".

מדובר בנושא סבוך ביותר, כיצד הגעת לעסוק בו?

"לפני שנים רבות, כאשר הייתי אחראי מטעם משרד המשפטים על תחום המשפט העברי, פנה אלי הרב חנן פורת כשנבחר לכנסת ושאל האם לדעתי יש חוק שראוי לחוקקו ברוח יהודית. אמרתי לו שאין חוק בארץ המחייב אדם להציל את מי שנמצא בסכנת חיים. בעקבות כך הגיש פורת את הצעת חוק 'לא תעמוד על דם רעך', ולאחר דיונים מייגעים קיבלה הכנסת את ההצעה. לימוד הנושא הפעים אותי, בעושר המקורות וביישום המורכב הקיים בתחום המשפט שלנו גם בנושא זה: מחד, זכויות האדם והחופש האישי שלו, שאומות העולם הגיעו אליהם רק בתקופה האחרונה; ומאידך, צמצום של זכויות אלה בנסיבות מסוימות, כמו בדוגמה שלנו, כשמדובר בהצלת חיים. העיקרון היהודי שאין להעדיף את חייו  שלו במחיר של חיי חברו, 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" - שממנו למדו שאסור לי להרוג אדם אחר כדי להציל את חיי - נדחה כאשר מדובר בהצלת  עם ישראל". 

תורה ועבודה

"נולדתי בירושלים לפני 91 שנים, ובגיל שנה עברתי לבית בשכונת רחביה שאתה ואני יושבים בו עכשיו", מספר הרב רקובר, דור שמיני בירושלים ואב לתשעה. "ההורים גרו בעיר העתיקה, ויצאו ממנה שנים אחדות לפני שנולדתי. חנוכת הבית החדש ברחוב אלחריזי הייתה בלימוד תורה במשך כל הלילה על ידי מניין אנשים. ואכן, הבית שלנו היה מושתת על לימוד התורה, עבודת ה' ועשיית חסד, וזה היה מורגש בכל פינה. כשיצאתי מן הבית לטקס קבלת רישיון עריכת הדין, בירכה אותי אמי זיכרונה לברכה בברכה אחת – שלא יזיק לי  הדבר לא לתורה ולא ליראת שמיים.

"סבי מצד אמי היה הרב שמחה מנדלבוים, ואחי, הסופר שמחה רז, נקרא על שמו. כשסבא בנה את הבית שלו בשכונה הערבית שייח ג'ראח – בית שלימים התפרסם כשער מנדלבוים  – שאלו אותו מה ראה לבנות את הבית דווקא במקום זה, והוא השיב שהמקום הוא אסטרטגי וחשוב ביותר שתהיה בו נוכחות יהודית. ואכן, במלחמת העצמאות עבר הבית שבע פעמים בין לוחמינו לבין חיילי הצבא הירדני. כן גרו  בבית אנשי ההגנה והיו בו סליקים עם נשק, שמאוד עזרו למאבק נגד הבריטים".

כאדם שהגיע רחוק בעולם האקדמיה, היכן בילית את שנותיך הראשונות במוסדות החינוך?

"למדתי בבית הספר היסודי 'גאולה' בירושלים ובבית הספר 'חורב', ולאחר מכן בישיבת בני עקיבא שבכפר הרוא"ה. מן הישיבה בכפר הרוא"ה, בראשותו של הרב נריה, עברתי לישיבת מרכז הרב, שם למדתי במשך שמונה שנים, וזכיתי להיות מתלמידיו הראשונים של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. לאחר שסיימתי את לימודי המשפטים, התחלתי להתמחות במשרד המשפטים, ועסקתי בהכנת מקורות מן המשפט העברי להצעות חוק שהוכנו במשרד. בשנים ההן עדיין לא הייתה במשרד המשפטים מחלקה למשפט עברי, והיה חשוב מאוד בעיניי שחוקים שתחוקק הכנסת יתבססו על המשפט העברי.

"אחד התנאים שהצבתי בתחילת ההתמחות שלי היה שאוכל ללכת כל יום בשעה 11:00, למשך שעתיים, לישיבת מרכז הרב, להשתתף בשיעור שנתן הגאון ר' יעקב כלאב, שהיה מגדולי התורה בירושלים. כשסיימתי את ההתמחות, הציעו לי שאמשיך בעבודתי במשרד המשפטים בהכנת מקורות מן המשפט העברי להצעות החוק שהוכנו במשרד, ומאז עבדתי בתחום זה למעלה מ-40 שנה במחלקה למשפט עברי שהקימו. בהמשך דרכי מוניתי כמשנה ליועץ המשפטי הממשלה,  והמשכתי במאמציי לבסס את הצעות החוק על ערכי המשפט העברי".  

מדינת ישראל כמדינה יהודית

בשיחה עם הרב פרופ' רקובר ניכר שענייני המשפט העברי אכן יקרים לליבו, וכשהוא מרחיב לגביהם ניתן בהחלט להבין את הסיבה לכך. "המדינה שלנו היא מדינה יהודית", הוא פוסק בנחרצות, "וממילא הערכים שלנו חייבים להיות ערכים יהודיים. יש לנו אוצרות משפטיים שאין לאף אומה ולשון, ולא ייתכן שלא יהוו בסיס לחוקים. לצערנו, יש שופטים המושפעים מערכים זרים, אבל לנו הרי יש את הערכים שלנו וראוי הדבר שאלו  יטביעו את חותמם על המשפט הישראלי. על השופטים במדינת ישראל לפסוק לפי עקרונות יהודיים, כדי לתת למדינה היהודית שלנו את הצביון היהודי שלה. מקימי המדינה היהודית לא ביקשו להקים מדינה דמוקרטית נוספת בעולם. היהודים הבאים לארץ, ואלה שהקריבו את חייהם להגנת מדינת ישראל, באו לכאן והקריבו את חייהם למען קיומה של מדינה יהודית.

"יש עדיין דרך ארוכה לפנינו, אבל ברוך ה' כבר היום הרבה מחוקי המדינה, לרבות חוקי היסוד, מבוססים על תורתנו הקדושה. למשל 'חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים', שחוקקה הכנסת, מבוסס על הגישה היהודית בדבר האפשרות שתשובה תשנה את מעמדו של האדם, ומכאן שם החוק ''תקנת השבים'', הנזכרת במשנה במסכת גיטין, שעניינה עידוד העבריין לשוב בתשובה. התקנה מבטאת את חובת הערבות שבין אדם לחברו, ושהחברה צריכה לדאוג לכך שגם אלה שמעדו ידעו שיש אור בקצה המנהרה, ושאם לא יחזרו לעולם הפשע – יימחק שמם מן המרשם הפלילי, ויוכלו להציג עצמם בלא עבר פלילי".

אנשים רבים טוענים שבעקבות גלותו הארוכה של עמנו לא ניתן להחיל כיום את דיני התורה. מה דעתך על כך?

"זו טעות גדולה לחשוב כך. בכל שנות גלותנו פעלו בתי דין בכל קהילה. הם דנו גם בדינים שבין אדם לחברו, וגם בדינים שבין אדם לחברה, לקהילה, וכתבו אלפי פסקי דין ובהם פתרונות למרבית השאלות המשפטיות, כך שכיום אפשר להחיל את דיני התורה ברוב התחומים. אכן ב"ה אפשר ואף רצוי להחיל כיום את דיני התורה על החוק והמשפט במדינת ישראל. אמת, שישנם נושאים שחכמינו עוד לא דנו בהם, משום שלא ניתנה להם ההזדמנות לכך,  אבל גם בבתי המשפט יש נושאים שאין להם תשובה במשפט הקיים. המשפט שלנו הוא עתיק ביותר והוא גם חדיש ביותר. השופטים בבתי הדין היהודיים חייבים לבחון את המציאות הנוכחית ולקבוע מהי ההלכה הראויה למצבים אלה, בהתאם להנחיות יסוד, כמו הכלל 'ועשית הישר והטוב'. זוהי שיטה משפטית המתחדשת בכל יום. אם יחזירו לבתי הדין הרבניים את סמכות השפיטה בתחומים שנלקחו מהם, הם עשויים לתת פתרונות משפטיים למצבים חדשים, כפי שעשו בתי הדין הרבניים במשך מאות בשנים וגם בעשרות שנים מאז קום המדינה".

במהלך השנים פגשת את גדולי הדור. מה דעתם על שילוב המשפט העברי במדינת ישראל?

"היה לי מאוד חשוב להיות בקשר עם גדולי ישראל בסוגיות של שילוב המשפט העברי במשפט המדינה. בזמנו הייתי בקשר עם הרב אלישיב זצ"ל כשהתחלנו את המפעל של 'חוק לישראל'. הוא התלהב מכך ונתן את ברכתו. מדובר בסדרת ספרים שמביאה מקורות יהודיים לכל חוקי המדינה. שאלתי את הרב האם יהיה גם מוכן לשתף פעולה בדבר, והוא אמר שמאוד ישמח לעשות כן. כך גם עם גדולים נוספים כמו הרב עובדיה יוסף, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב שאול ישראלי, ועוד רבים אחרים".

ומה לגבי הטענות שהיום יהיה קשה להרשיע אדם בלי שני עדים והתראה – כפי שמחייבת התורה?

"כידוע, מאז בוטלה הסנהדרין הגדולה לפני כאלפיים שנה, אין דנים לפי מגבלות  אלה, אלא לפי צורך השעה. יש בעניין זה תשובה מנחה של הרשב"א, שהשיב לוועדה שנתמנתה בספרד לביעור הפשיעה – שכידוע, הייתה ליהודים בספרד אוטונומיה משפטית לדון גם בדיני עונשין לפי הדת היהודית. הרשב"א קובע שיש להם לדון תוך הסתמכות על עדויות שנראות אמת בעיני הדיינים, אף אם הן ראיות הפסולות לפי הדין הקבוע, כמו עדות קטן וקרוב, אם נראים דבריהם של עדים אלה כעדות אמת. יתרה מזו, אם יפסלו עדים אלו, אומר הרשב"א, יהיו הדיינים מחריבים את העולם ותתרבה הפשיעה, וכבר אמרו חכמינו שלא חרבה ירושלים אלא משום שדנו על פי דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין".

סוגיה נוספת בעניין הזה היא שהעונש העיקרי במדינות מערביות הוא ריצוי מאסר בבתי הכלא, אך נראה שהתורה כמעט לא מתייחסת לכך. 

"אמת שכליאה בבית כלא מוכרת במקורות הקדומים שלנו רק לצורך מעצר של חשוד עד לבירור דינו. כליאת עבריינים בבית הסוהר אינה רצויה כלל. זוהי  שיטת ענישה גרועה ביותר, שמתאימה לעבריינים המהווים סכנה לציבור אבל אינה מתאימה לעבריינים אחרים, שהרי אין בה דבר שיכול לעזור לעבריינים להשתקם, אלא קורה להיפך, אשר על פי רוב עבריין קל ישתכלל במלאכת העבריינות ויצא מבית הסוהר עבריין כבד יותר. התורה קובעת שמי שהורג נפש בשגגה חייב לגלות ל'עיר מקלט' באחת מערי הלויים, שבהן הוא עשוי להתחנך לדרך הישרה. השיטה הראויה היא השיקום, ולא כליאה בבתי סוהר. אמר לי בשעתו אברהם הופמן, שהיה במשך שנים רבות מנהל הרשות לשיקום האסיר, שבעוד ששמונים אחוז מהאסירים המשתחררים חוזרים לבית הסוהר כעבור זמן, מבין האסירים שעברו את השיקום – חוזרים לשם רק עשרים אחוזים".

סכנתן של השפעות זרות

אגב, כשמדברים על סוגיות משפטיות, אי אפשר להתעלם מהדיון שהיה ער עד לפני מספר חודשים, בדבר הרפורמה המשפטית והאקטיביזם השיפוטי. מה דעתך בנושא?

"כשהאקטיביזם השיפוטי מבוסס על המקורות היהודיים – הוא מבורך. האקטיביזם מפרה את מערכת המשפט ואת עשיית הצדק ההכרחית במשפט. ואכן, המשפט העברי נותן סמכות הרבה יותר רחבה לשופטים מאשר הסמכות שיש לשופטים כיום. אבל יחד עם זאת, כאשר השופטים פוסקים לפי עקרונות שהם זרים לנו ונוגדים את ערכי היסוד של היהדות – האקטיביזם השיפוטי פסול מיסודו.

"ובכלל, אם היו בתי המשפט פוסקים לפי המשפט העברי, היה הצדק מהווה חלק אינטגרלי של המשפט. כיום יש חוקים טובים שחוקקה הכנסת, אבל השופטים מפרשים אותם בדרך כלל בניגוד מוחלט למגמה המקורית שאליה התכוון המחוקק, ובניגוד גמור לפרשנות היהודית לערכים אלה. כך הוא גם בפרשנות הערכים שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שמגן על החיים, על צנעת הפרט ועל כבוד האדם.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

"כדי להמחיש את הדברים, אביא דוגמה ממקרה שקרה בעבר. לפני אי אילו שנים חשדו שוטרים בכמה צעירים שנסעו ברכב שהם עוסקים בסחר בסמים, רדפו אחריהם ותפסו אותם. תוך כדי המרדף ראה אחד השוטרים שאחד האנשים שהיו ברכב הנמלט בולע משהו. השוטר חשש שהוא בלע סמים העשויים לסכן את חייו. החשוד הכחיש שבלע סמים, אבל כשלקחו אותו לצילום רנגטן אכן ראו בו שיש לו בקיבה חפץ חשוד שלא אמור להיות שם.

"השוטרים הביאו אותו לבית החולים כדי שינתחו אותו ויוציאו את מה שיש לו בבטנו, אבל החשוד התנגד לנתיחה, והרופאים אמרו שבלי צו בית משפט הם לא יכולים לנתח בכפייה. המשטרה פנתה לבית המשפט, והשופט אישר את הניתוח הכפוי בטענה שמדובר בסכנת חיים. החשוד נותח, ואכן נמצאה בקיבתו שקית שהכילה סמים. לאחר שהוגש נגדו בבית המשפט כתב אישום באשמת החזקת סמים, טען עורך דינו שהניתוח לא היה חוקי ולכן אין להסתמך על ראיה שהושגה בניגוד לדין. עד אותם ימים התיר החוק לנתח בכפייה רק חיילים ואסירים. בהמשך התהליך הוגש ערעור לבית המשפט העליון לגבי השאלה, האם מותר לנתח אדם בעל כורחו בשעה שהוא מצוי בסכנת חיים".

מקרה מרתק, כיצד השופטים פסקו בסוגיה?

"אחד משופטי בית המשפט העליון פסק שפרטיותו של אדם היא מעל הכל, ולכן אסור היה לנתח אדם שלא מעוניין בכך, אלא שמאחר שקשה להבין את התנגדותו של אדם לניתוח שיכול להציל את חייו, יש להניח שאותו חשוד היה באי-שפיות, ולכן הניתוח היה חוקי. שופט אחר פסק שלפי חוקי התורה  מחללים שבת ויום כיפור בשביל להציל חיים, וקל וחומר שמותר לנתח את מי שנמצא בסכנת חיים – גם ללא הסכמתו.

"השופטים, שטענו שהזכות לפרטיות וכבוד קודמת לזכות לחיים, שאבו את ההשראה שלהם משיטות משפט זרות. הם כנראה לא יודעים שהערך של צנעת הפרט ומגבלותיו מוכרים בעם ישראל כבר אלפי שנים. רק בתקופה האחרונה יחסית החל ערך צנעת הפרט להיות מוכר גם בשיטות משפט אחרות. ובגלל שהם שואבים את הערכים שלהם ממקורות זרים, הם חושבים שהזכות לפרטיות גוברת על הזכות לחיים. הדבר הזה חמור במובן האישי של האדם הפרטי, וחמור עוד יותר ברובד שמשפיע על האומה בכללותה. למשל בעניין זה עולה השאלה, האם כשיש סכנה לחייו של עם ישראל צריך להתייחס בחשיבות רבה יותר לסכנה הזו מאשר לכבודו ופרטיותו של מחבל.

"לסיכומו של עניין ניתן לומר שאמנם עשינו המון דברים חשובים בתחום המשמעותי של שילוב המשפט העברי בחוקי מדינת ישראל ובמערכת המשפט שלה, אבל עוד עבודה רבה לפנינו. אנחנו מתפללים שה' ייתן לנו את הכלים והכוחות הדרושים להמשך העשייה הזו, עשייה שהיא חיונית ביותר לשגשוגה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".