"זו היתה טעות להכניס את השוכרים האלה ליחידה"

מיד אחרי שקמנו מהשבעה, זה היה ברור מאוד. אי אפשר להשאיר את אבא לבד בבית הגדול והריק. כבת יחידה לא היו לי יותר מידי אופציות להתלבט עליהן. שרול אחי שגר בבלגיה יוכל להגיע אולי שלוש פעמים בשנה, במקום פעמיים עד כה, אבל זה וודאי לא מתחיל להיות פתרון.

מישהו צריך להכין לאבא שלוש ארוחות ביום, וגם לשבת איתו ולראות שהוא אכן אוכל. מישהו צריך לדאוג לניקיון ולכביסות, לגיהוץ ולקניות, או במילים אחרות לנהל את הבית שנותר ללא עקרת. ובעיקר, צריך להיות שם בשביל אבא, בשביל לעמעם קצת את הבדידות, את השבר.

הכי פשוט היה לקחת את אבא אלינו. הדירה שלנו רחבת ידיים ברוך ה', חלק מהילדים כבר נשואים, אחרים בישיבות, אפשר אפילו לסדר יחידה נפרדת שתיתן יותר פרטיות. אבל הרעיון של עזיבת השכונה המוכרת שבה הוא כבר שתול עשרות שנים ומעבר אל השכונה המרוחקת שלנו, ירד מהר מאוד מן הפרק. די היה לו לאבא בכאב המר על הסתלקותה הפתאומית של אשת נעוריו, הוא לא היה מסוגל לחשוב על רעיון של התנתקות מהסביבה הטבעית שלו.

וכך מצאנו את עצמנו אורזים חפצים ומעמיסים לתוך משאית הובלה, עוזבים את הבית ואת השכונה ומשתדלים לא לחשוב על הקושי, רק על הזכויות של כיבוד הורים שנוכל לאסוף מלוא חופניים.

את הדירה שלנו פיצלנו בעצתו של איש נדל"ן לשתיים, מוסיפים מטבח וחדר שירות ויוצרים חידה קטנה וחמודה, לצד הדירה המקורית שהצטמצמה ומעמידים להשכרה.

אבא היה מרוצה, זה היה ניכר מכל תו ומכל קמט בפניו. גם הנכדים הנשואים שהגיעו להתארח בשבתות היו מאושרים מהזכות לשהות עם סבא, ובת נוספת שזכינו לארס ולהשיא בינתיים הביאה איתה עוד שמחה לתוך הבית הישן והטוב. אבל השוכרים באחת משתי הדירות שלנו, זו הגדולה יותר שבה הצנרת והמטבח לא עברו שיפוץ, היו מרוצים הרבה פחות.

שוב ושוב הם דיווחו על נזילות ועל ריקבון בארונות שמתחת לשיש, על ביוב שעולה ולחץ מים שיורד, וכשהם הודיעו כי עם תום תקופת החוזה הם עוזבים, התחלנו לחשוב כי אין מנוס מלהיכנס שוב לסחרחרה של שיפוצים, בתקווה שההשקעה הזו תוכל איכשהו להצדיק את עצמה.

התכנון האדריכלי שקיבלנו כלל הצעה להוספת מרפסת לשתי הדירות, וכיוון שבדיוק באותם ימים ניהלנו משא ומתן עם שוכרים חדשים ליחידה הקטנה, יידענו אותם בדבר השיפוץ המתוכנן בדירה הצמודה, שיוסיף וישדרג גם להם את הדירה במרפסת נוף מקסימה, אבל ידרוש מהם שיתוף פעולה מידי פעם, בעבודות מסוימות שבהן יצטרכו הפועלים להיכנס אל הדירה שלהם.

"אין בעיה", הם אישרו את התנאי, "אבל תודיעו לנו תמיד מראש, שלא ייכנסו לנו לדירה כשאנחנו לא נמצאים".

אני עומדת במטבח של אבא, קולפת ירקות בשביל הפשטידה דלת המלח והכולסטרול שהוא אוהב, כשעל צג הטלפון מופיע המספר של אילן, הקבלן שעובד בדירה שלנו. "מחר אני צריך להכניס מומחה איטום לדירה השנייה, גיברת", הוא אומר, "בין שתיים לשלוש שיהיו בבית".

אנחה משתחררת מעל לשיש הבהיר, במטבח הישן של אמא עליה השלום. השוכרים. ההתנהלות המורכבת מולם. חוסר הגמישות שהם מגלים.

האמת, זו היתה טעות בכלל להכניס את הזוג הזה ליחידה. חדשה כמעט, משופצת וחמודה, שני השוכרים שהיו לפניהם נהנו והיו מרוצים, ואילו הם...

"אני מקווה שזה יהיה בסדר מצד השוכרים שלי" אני אומרת למודת ניסיון מר ממה שהיה לפני שבועיים עם המהנדס שהיה צריך להיכנס רק לדקות ספורות כדי לתת אישור לתוכנית של היציקה, ועם הרצף שבכלל נכנס למרפסת דרך הדירה השנייה ורק בשביל השורה אחרונה זו שצמודה לדלת היה זקוק לשיתוף פעולה מצידם. וכן, הם זוכרים שחתמו מראש לפני שנכנסו על כך שיאפשרו כניסה לדירה שלהם בתקופת השיפוצים, אבל היום לא נוח להם, ומחר הם כנראה צריכים לצאת, ואם זה יסתדר מחרתיים אז רק בין שש לשבע בערב, ואולי בכלל עדיף להם בשבוע הבא.

"הוא לוקח ארבע מאות שקל לביקור, גברת" עולה קולו של אילן הקבלן, "תחזרי אלי שלא אזמין אותו לחינם".

לוחשת פרק תהילים ומקישה על החיוג המוצק למשפחת ד' השוכרים. לוקחת נשימה ארוכה מול הדיווח הממורמר שלהם על מכונת הכביסה שלא מספיק סוחטת לאחרונה, מבטיחה לבדוק ולטפל, ואחר מספרת להם על המומחה שאמור להגיע מחר בצהריים. "הקבלן שלנו כבר למד להתאים את עצמו לשעות שנוחות לכם", אני מוסיפה בניסיון לרכך את הציפייה מהם שבבקשה יהיו מחר בין שתיים לשלוש בבית ויכניסו לכמה דקות את המומחה לדירה שלהם.

"נו בסדר, הרי אין לנו ברירה", מגיב השוכר שמעבר לקו.

"זהו, שבאמת גם לנו אין ברירה", אני מסכיה עם האמירה, ומשום מה גם מוסיפה כי "מדובר פה באיש מקצוע שחוות דעתו חשובה מאוד להתקדמות הבניה, אז בבקשה תדאגו שלא נעמוד מול דלת סגורה וניאלץ לפתוח אותה בעצמנו".

ולא מדמיינת שזה בדיוק מה שעומד לקרות.

אנחנו מגיעים שנינו במיוחד לדירה, עומדים עם הקבלן ועם מומחה האיטום מאחורי הדלת הנעולה. מחייגים לנייד שלו, לנייד שלה,  ואפס, שום תגובה.

"אין זמן למשחקים אדוני", מבהיר הקבלן מול המומחה שכבר מאותת שמאוחר לו, בעוד עשר דקות הוא צריך לעזוב, עם התשלום כמובן.

שעתיים וחצי אחר כך מופיע המספר של השוכרים על הצג. אה... נכון, בסוף לא הסתדר להם להיות בבית. מילה אחת של התנצלות אין להם כדי להוסיף, אבל כשהם מבינים שכבר לא צריך, הסתדרנו איכשהו, מגיעות פתאום המילים בשפך אדיר, לוהט ובלתי נשלט. מחוסר ברירה בעלי שלף את המפתח שנמצא אצלו תמיד בכיס, מאפשר למומחה להיכנס לדירה, ואחרי חמש דקות הוא כבר היה בחוץ.

מעט לפני תום אותה שנה, כשעמד החוזה שלהם להסתיים, הם התקשרו.

"אני מקווה שהם לא רוצים לבקש הארכה", אמר לי בעלי במבט מסוים מאוד, רגע לפני שהוא לחץ על השב. שנינו כבר רצינו לראות אותם עוזבים. לחפש ולמצוא שוכרים נוחים יותר.

הם דווקא כן ביקשו. עוד שלושה חודשים. ככה מסתדר להם יותר מצד מקום העבודה.

"אהם... היו לנו תוכניות קצת אחרות" הוא שקל את המילים בזהירות, משתדל לשמור על איפוק ועל תגובה אדיבה ומכבדת, למרות הכל. "אבל בסדר, נבוא לקראתכם, רק בתנאי שנוכל לשלוח אליכם אנשים לראות את הדירה".

"מוזר", אמרתי לבעלי באחד הערבים.

"מוזר מאוד", הוא הסכים איתי.

יחידה יפה וכמעט חדשה, עם תוספת של מרפסת מהממת, ואף אחד מבין אלו שמגיעים לראות אותה לא סוגר.

"אולי ניקח על עצמנו איזו קבלה טובה, איזו התחזקות", הצעתי, "נגיד שלא מדברים על השוכרים הנחמדים שלנו מילה. גם לא על מה שהיה. והזכויות יעמדו לנו שנמצא שוכר".

הרעיון מצא חן בעיניו, וגם אם לשנינו היה ברור שזה יהיה קשה לביצוע, שהרגשות הקשים עדיין שם, תוססים ומנסים להתפרץ מבעד למחסום השפתיים, החלטנו שנעשה את המאמץ הזה.

יומיים עברו. בעבודה סיפרתי לחברה על הדירה שעומדת לנו פנויה.

"זה יכול להתאים לזוג הצעיר שלנו, הם צריכים לפנות את היחידה שלהם בעוד שבועיים", היא קפצה, ועוד באותו ערב הגיעה, התלהבה וסגרה חוזה, מדגישה לי כמה חשוב שהיא מכירה אותי ויודעת עם אלו אנשים טובים ונוחים יש לה עסק.

הודיתי לה על המחמאה, לא העליתי בדעתי מה שטמון מאחורי הדברים שלה.

למחרת אני מקבלת שיחת טלפון מאחת השכנות בבניין.

לא נעים לה, אישה עדינה, היא מתפתלת בניסוחים אבל היא שאלה רב ומבקשת ליידע אותנו לתועלת, שנדע כי השוכרים שלנו מספרים לכל מי שמגיע לראות את היחידה עד כמה הם סבלו מאתנו, מציירים אותנו כאנשים נוקשים שלא שווה להתעסק איתם, מתארים איך מיררנו להם את החיים בתקופת השיפוצים.

והיא המומה לשמוע ממני שישועת ה' כהרף עין, שעל אוזניה של החברה לעבודה הדברים האלו לא התקבלו, היא הרי מכירה אותי אישית והיטב. שברוך ה' חתמנו על התחזקות בשמירת הלשון, ובתוך ארבעים ושמונה שעות כבר חתמנו גם על חוזה שכירות.

(משמרת השלום)

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים", חלק שני. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.