כשהטיפול בחולה לא מניב את ה"משכורת" הרצויה

לפרק הקודם: לבקר חולים, לא להעביר עליהם ביקורת

לא פעם, חולים הנמצאים במצבים קשים בכלל, ובמצבים סופניים רח"ל בפרט – נמצאים בתוך מעגל של כעס, חרדה, דכדוך, ועוד מגוון של תחושות קשות. את התחושות הללו אותם אנשים מקרינים, שלא במתכוון, על הסובבים אותם, ובפרט על האנשים הקרובים אליהם ביותר, אלו שתומכים בהם.

לכן, לא פעם, חולים אלו יתלוננו דווקא על אותם אנשים שתומכים בהם בצורה המשמעותית ביותר, ויאשימו אותם בכך שהם אינם רגישים מספיק, אינם מבקרים מספיק, אינם מבינים מספיק את חומרת מצבם, וכן הלאה. מדובר ב'השלכה', שמשליך החולה את תחושותיו הקשות על הסובבים אותו.

במקרים אלו, קורה לא אחת, שהסביבה "נבלעת" רגשית במצוקתו של החולה, ונגררת לניסיון נואש להשביע את רצונו. מתוך טוב לב ורצון לעזור, אנשים עשויים לפגוע בעבודה שלהם, במשפחה שלהם, בשגרת החיים שלהם, בכדי למלא את בקשותיו של החולה ולעמוד בציפיות שלו.

הבעיה היא, שבסופו של דבר, ההירתמות המוגברת הזו עומדת לחולה עצמו לרועץ. שכן הסביבה אינה יכולה לאורך זמן להפקיר את חייה, ולכן, במוקדם או במאוחר מתחילים להופיע סימנים של שבירה ושחיקה.

לא פעם, החולה אפילו אינו מסוגל להודות על העזרה שהוא מקבל, ובמקום זאת הוא מעביר אל האנשים המסייעים לו את כל תחושות המרמור והדכדוך שמלוות אותו. כך, במקום שהם יטענו בכוחות ובאנרגיה רגשית שתאפשר להם להמשיך ולהתמסר למענו, הם סופגים את ההיפך הגמור: הם סופגים תחושות קשות, ואינם מקבלים אפילו את התודה הבסיסית שעשויה היתה להעניק להם כוחות להמשך העזרה.

לכן, אולי היה זה נכון להדריך את החולה עצמו, וללמד אותו להשתדל להכיר טובה למסייעים שמושיטים לו עזרה ופותחים בפניו את ליבם. היה זה נכון ללמד אותו, להימנע מלהטיח בהם האשמות שונות, או להעביר אליהם את התחושות הקשות שמלוות אותו. אולם למעשה, לא בטוח שהדבר בשליטתו של החולה עצמו, שנשאב אל תוך הקשיים הרגשיים שהמצב מציב בפניו.

משום כך, ננסה להתמקד דווקא במסייעים המתמסרים למען החולה, אלו שמטבע הדברים יש להם יותר בחירה ושליטה במעשיהם ובתגובותיהם, ונבהיר: עזרה הינה דבר חיובי ונפלא, אך חשוב ביותר לשמור על גבולות ברורים!

כמובן, אין לקחת ללב את תחושת המרמור שמקרין החולה סביבו, גם אם הוא מפנה אותה ישירות כלפי הסובבים אותו, הקרובים אליו ביותר, אלו שמתגייסים בכל כוחם לסייע לו. יש לזכור, כי לא מדובר ברגשות אישיים כלפי המבקרים, אלא בהקרנה של רגשות המרמור הטבעיים המקננים בליבו של החולה כתוצאה ממצבו.

אולם בכל זאת, דווקא למען החולה עצמו, וכדי שיוכלו המבקרים לקיים כראוי את המצווה היקרה של ביקור חולים – חשוב שהם ידעו לשמור על עצמם, וימנעו מלהגיע למצבים של שחיקה ושבירה.

זה בהחלט בסדר, אם בשעה בה אנו מבקרים את החולה אנו מתמסרים כל כולנו להקשבה, לאכפתיות, ולדאגה לשלומו. אולם עלינו לדעת גם לעשות את ההפרדה, ולחזור לחיי שגרה עם תום הביקור! אסור לנו לסחוב איתנו רגשות שליליים מהביקור, משום שאם נעשה זאת – לא נוכל להמשיך לסייע לחולה לאורך זמן!

יש לזכור, שלעיתים, בתקופה הראשונה של המחלה אנשים מתמסרים יותר, משקיעים יותר, מקשיבים יותר וגם נשאבים יותר. אולם ככל שחולף הזמן - המוטיבציה הולכת ופוחתת, הקושי הרגשי מתגבר, וכך, דווקא אז, כשהחולה זקוק יותר לעזרה, הוא מוצא את עצמו לבד. משום כך, עדיף להיות מלכתחילה חכמים הרואים את הנולד: לשים את הגבולות כבר בשלבים הראשוניים, בכדי שניתן יהיה להמשיך ולהושיט את העזרה הנחוצה לאורך זמן!

ועוד נקודה חשובה: יש לדעת, שלפעמים, מתנהל בין החולה לבין מבקריו קונפליקט סמוי מן העין ובלתי מודע.

החולה תופס את עצמו כמי שמייצג את המחלה, את הרוע, את חוסר הצדק שישנו בעולם ועוד מגוון רחב של תחושות קשות; בעוד את הסביבה הבריאה המתגייסת לעזרתו – תופס החולה כמי שמייצגים את העולם שמחוץ למחלה – את הטוב, את האכפתיות, וכן הלאה.

באזורים בלתי מודעים במוחו של החולה, מתנהל קונפליקט בין שני הקטבים הללו, כאשר החולה למעשה מעמיד למבחן את התפיסות החיוביות אל מול התפיסות השליליות. לכן, למרות שנראה לנו לפעמים שהחולה מנסה להתיש את הסביבה באמצעות דרישות שונות ומשונות או באמצעות הטחת ביקורת פוגענית, למען האמת התמונה שונה לחלוטין: הוא בעצם מנסה לבחון עד כמה הסביבה תהיה חזקה מספיק בכדי לעמוד מול התחושות הקשות שלו, ובמילים אחרות: כמה הטוב יכול לעמוד איתן מול הרע.

דווקא משום כך, חשוב ביותר שאנו, כסביבה תומכת, נוכל להיות חזקים מספיק בכדי להמשיך ולהעניק לחולה את המעטפת הרגשית שהוא כל כך זקוק לה, לאורך זמן. אולם בכדי שהדבר יוכל להתבצע עלינו להציב מראש את הגבולות שיאפשרו לנו לשמור על עצמנו, ולהמשיך לייצג עבור החולה את התקווה, את האמונה ואת הבטחון.

תיאום ציפיות

הדברים אמורים, כאמור, במצבים קיצוניים של חולים סופניים, אולם באותה מידה הם אמורים גם במצבים פשוטים יותר. למשל, כאשר מדובר על מחלה מתמשכת של אחד מבני זוג, במהלכה בן הזוג השני תומך בו.

נתאר לעצמנו זוג, שהבעל סובל מבעיה כרונית כלשהי, והאישה מטפלת בו. בהחלט יתכן מצב שבו היא מתמסרת אליו באופן מעורר השתאות, אבל ברגע שבו הוא מרגיש מעט טוב יותר - היא מתחילה לבקר אותו או לצפות ממנו ליותר מכפי שהוא יכול לתת. הסיבה לכך נובעת בדרך כלל מהעובדה, שהטיפול בבעל היה קשה מאד, יצר אצל האישה הרבה מתח שהצטבר, וגרם לה לצפות לתגמול – שהוא מעבר ליכולותיו של הבעל בשלב זה של החיים.

כך, למעשה, הבעל משלם ב"ריבית והצמדה" על המעמסה הרגשית הכבדה שהאישה נטלה על עצמה. האם בסופו של יום המצב הזה משרת את האינטרסים שלו? לא בהכרח. בהחלט יתכן, שלשני הצדדים היה טוב יותר אילו מלכתחילה האישה היתה מגדירה את יכולותיה בצורה פתוחה וישירה, וחוסכת משני הצדדים תסכולים רבים בהמשך הדרך.

יתכן, שלבעל היה הרבה פחות נעים אילו היה צריך למצוא אנשים נוספים שיעזרו לו מלבד אשתו. אולם בסופו של דבר, בטווח הארוך, הוא היה יכול לחסוך מעצמו עוגמת נפש מרובה, הנובעת מהתסכולים שאשתו צברה בתקופת ההתמסרות הטוטאלית שהיתה מעבר ליכולותיה.

שלא לדבר על כך, שלפעמים, דווקא מצב שבו האישה היתה מגבילה את העזרה שביכולתה להושיט, היה מחייב את הבעל להתמודד בעצמו טוב יותר, ומאפשר לו לגלות שהוא פחות חסר אונים וחסר ישע מכפי שסבר מלכתחילה.

לכן, כאשר מתעורר מצב הדורש התגייסות של בן הזוג, ואגב: הדברים אמורים לאו דווקא במצב שנובע מבעיה רפואית אלא בכל מצב מאתגר באשר הוא, מומלץ לשבת לשיחה גלויה ולהגדיר מראש את היכולות של כל אחד מבני הזוג. גם אם השיחה הזו תוביל לתוצאות נעימות פחות בטווח הקצר, היא תביא תועלת מרובה ביותר לטווח הארוך, משום שחוסר תיאום ציפיות מלכתחילה, הינו מתכון בטוח לקשיים ולתסכולים בעתיד.

נמחיש זאת באמצעות דוגמה פשוטה מחיי היום יום: נתאר לעצמנו עובד שמגיע לראיון עבודה, והמעסיק מודיע לו שהשכר יהיה בין ששת אלפים לשמונת אלפים ש"ח בחודש. מבחינת המעסיק – הוא התכוון לשלם ששת אלפים ש"ח בלבד, ואת המספר שמונת אלפים הוא הזכיר רק בכדי לעורר את התיאבון של העובד. מבחינת העובד לעומת זאת – הוא כבר רואה בדמיונו את המספר שמונת אלפים מופיע בתלוש המשכורת שלו, ומתעלם מהעובדה שהסכום הזה לא הובטח לו מעולם.

בטווח הקצר, יתכן ששני הצדדים יהיו מרוצים. העובד ימשיך לחלום, והמעסיק ייהנה מעובד בעל מוטיבציה מוגברת. אולם כולנו מבינים, שבטווח הארוך, המצב הזה הינו מתכון בטוח לקונפליקט. משום כך, עדיף לערוך תיאום ציפיות מראש, להגדיר באופן ברור כמה בכוונתו של המעסיק לשלם וכמה ברצונו של העובד לקבל, וכך, שני הצדדים יוכלו להמשיך לאורך זמן בשיתוף פעולה מלא.

וכך גם בנושא של שלום בית בו עסקנו: עדיף שבני הזוג יגדירו לעצמם מראש את היכולות והצרכים שלהם, ויפעלו ממקום שמודע למגבלות שישנן לכל אחד מהם, מאשר שיפתחו ציפיות בלתי ריאליות שסופן באכזבות ובמפח נפש.

איך להתייחס לסבל וקושי

במקביל, חשוב שהסביבה הקרובה של החולה תלמד איך להגיב להתפתחויות שונות, ואיך להתייחס באופן כללי למחלה ולמגבלות שהיא מביאה עמה.

למשל, כאשר החולה מצליח לתפקד טוב יותר, חשוב לשבח אותו על כך ולהביע הערכה למאמצים שלו. מומלץ כמו כן, לשתף בתחושות החיוביות שהשיפור הזה מעורר אצל הסביבה, או לעודד שיחה שאינה עוסקת ישירות במחלה או בתוצאות הנלוות שלה.

במקביל, יש להימנע לחלוטין ממשפטים המטילים ספק בתחושותיו של החולה, או מאמירות המייחסות את התחושות הללו למשקעים רגשיים הנובעים מעברו. למשל: משפט בסגנון של "אתה סתם מגזים! אתה יכול להסתדר לבד, אבל אתה מחפש תשומת לב שלא קיבלת בבית הוריך!" - הינו משפט הרסני, וכך גם המשפט: "הכל נמצא בראש שלך. אם לא תחשוב על הקושי – הוא יחלוף מאליו!".

מאידך, יש להימנע גם מהקיצוניות האחרת. משפט כמו: "אל תדאג! אני אעשה למענך הכל!" - הינו משפט בעייתי, משום שלא תמיד ניתן לעמוד מאחוריו. לעומת זאת, משפט כמו: "אני אשתדל כמיטב יכולתי להקל מעליך!" – הינו משפט שמעניק תמיכה ועידוד, מבלי להצהיר הצהרות שלא תעמודנה תמיד במבחן המציאות.