מתנדב זק"א: "המטפלים שלי הרגישו שהסיפורים גדולים עליהם, החוקרים התמוטטו"

מתנדבי זק"א עושים עבודת קודש – בכך אין ספק בכלל. אחרי הטבח בשמחת תורה הם נאלצו לעסוק, בין היתר, בזיהוי גופות – משימה שדורשת לא מעט כוחות. כ-800 מתנדבים השתתפו באיסוף הגופות וחלקי הגופות אחרי הטבח ולאחרונה חלק הזדקק לטיפול כמו סיוע נפשי, רכיבה טיפולית, טיפול באומנות, טיפול במוזיקה ועוד.

ראובן ראובן, שמתנדב מגיל 19, הוא אחד מאותם מתנדבים שנזקק לטיפול. "ניסיתי לשוחח עם כמה מטפלים, אבל הם התקשו להכיל", הוא מתאר בראיון לאתר מאקו. "הבנתי שזה לא שהם לא רוצים, לדעתי הם פשוט הרגישו שזה גדול עליהם. הם לא אמרו את זה, אבל הרגשתי שהם לא שם. לא שאלו שאלות, לא חקרו מה עברתי, לא ניסו להבין את מה שאני ראיתי. יש חברים מתנדבים שכן מצאו מטפלים, אבל אני לא. בלי שום קשר לטיפול, הזמינו אותנו לעדות למשטרה בלהב 443 כדי להרכיב את הפאזל של כל האירועים, ושם היו חוקרים שהתמוטטו. אחד החוקרים שהיו איתי הובהל מאוחר יותר באמבולנס".

על השאלה מה הכי קשה להם לשמוע אמר: "אני חושב שכשזה מגיע לסיפורים על ילדים, על נשים, שם הם לא מסוגלים. כל מי ששומע אותנו מתקשה להאמין ולהמשיך לשמוע את הסיפורים. תראי, מבחינתנו לא הייתה ברירה אחרת אלא לעשות את מה שעשינו. אני שומע את הצעקה של הגופה של הנערה שצועקת 'זק"א, תטפל בי, תחזיר אותי למשפחה'. הבאנו את הבשורה הכי איומה שמשפחה יכולה לקבל, אבל בעת הזאת זאת גם הייתה הבשורה שאמרה שלפחות יש מה לקבור. יש לאן ללכת לבכות".

על ההתמודדות של המתנדבים סיפרה לינדה כהן, תרפיסטית ומטפלת מירושלים: "אנחנו קוראים לזה טראומה משנית. דרך הטיפול באנשים שעברו טראומה אנחנו נחשפים למראות שהם עברו, ואנחנו מעכלים ומווסתים את המראות בעצמנו. ככל שהתיאורים יותר קשים כך זה יותר קשה, אבל לא בגלל זה הטיפול מפסיק. יש לי את הדרכים כמטפלת לעבד את זה ולווסת, גם בעזרת המעטפת שאני מקבלת.

"במהלך שנותי כמטפלת נחשפתי להרבה אירועים קשים. זה כמו שריר, שככל שאתה מאמן ומווסת אותו ככה אתה יותר מסוגל. אני לא מכירה מטפלים שפרשו אחרי תחילת תהליך אבל אני מכירה מטופלים של זק"א שפרשו כי לא היו מסוגלים לעמוד בזה. יש, למשל, הרבה אנשי זק"א שלא מסוגלים לראות פחמים. כל מראה של פחם גורם להם לטריגר. מה שאנחנו עושים זה לחשוף את המטופל לאט-לאט, עד שיוכל להכיל יותר. עד שישמע את המילה 'פחמים' ויוכל להתמודד עם זה, ושזה לא ייקח אותו לסרט רע של גופות מפוחמות.

"אנשי זק"א לא מתכוונים להתפטר אחרי האירוע הזה, והם מוכרחים לשמור על רמת ניתוק מסוימת כדי להמשיך לעשות את זה. ברגע שהמודעות נכנסת אז יותר קשה לבצע את המשימות. חייבים לשמור על ניתוק. זה לא קל עבורם, הם חווים דברים שלא חוו בעבר - סיוטי לילה, הם מתעוררים בצרחות, מזיעים, ונבוכים ומתביישים. חוסר האונים הזה לא מסתדר להם עם הנרטיב של גבר חזק גיבור ומציל. ובגלל זה חלק מהם מגיע לטיפול. יש לא מעט שמגיעים אלינו כי היו מנותקים רגשית, וכשמנגנון הניתוק שלהם נסדק, שם הם מתקשים להתמודד. אחד מהם סיפר לי שהוא הלך לבית כנסת ופתאום התעלף. פתאום הניתוק כבר לא שם, וכשמגיע החיבור הרגשי הם מתמוטטים". 

על השאלה מי מטפל במטפל ענתה: "אני 22 שנים עובדת ב'עמך' ושמעתי סיפורים שאי אפשר לדמיין. המנגנונים הנפשיים ששומרים עלי הרבה יותר מיומנים. זה לא אומר שהדברים לא מזעזעים אותי. הרגשתי אחרי מפגשים עם זק"א שאני זקוקה ליותר חמצן, רגעים שאני צריכה לטפל בעצמי".

ראובן סיפר כי טרם מצא מענה בטיפול פרטני "דווקא עכשיו, ארבעה חודשים אחרי, זה תופס אותי", סיכם. "פתאום הכל מתחיל לצוף. התמונות רודפות אותי. האם עשיתי את הכי טוב שיכולתי? למה הגענו לסיטואציה הזאת? למה אני הייתי שם? למה כל עם ישראל היה צריך לעמוד במבחן הזה? בבית אני מנסה להדחיק, אבל שמים לב אם אני במצב רוח לא טוב, או אם אני חסר סבלנות".