"אין דבר שלם יותר מלב שבור": למה אסור לנו לשכוח את הטראומות שלנו?

בפרשה שלנו מתוארת נקודת השפל בקשר של עם ישראל עם הקב"ה: שבירת לוחות הברית שקיבלנו בהר סיני. הלוחות השבורים מייצגים את החטא, את הפספוס, את הרגעים המביכים של הריקוד סביב עגל הזהב.

מענין שבהמשך, הקב"ה מצוה לשים בארון הברית שבקודש הקודשים במקדש, לא רק את לוחות הברית שקיבלנו ביום הכיפורים בהר סיני, אלא גם את אותם שברי הלוחות של הלוחות הראשונים, למרות שהם כל מה שהם מייצגים. "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (מנחות צ"ט). מדוע? למה לא לעבור הלאה? מה הטעם בשימור של שברי הלוחות?

יש כאן עניין יסודי ומהותי בהתייחסות לטראומות, וזה גם עניין מהותי בחינוך. לפעמים מתייחסים לטראומות ולקשיים שעברנו כאל דבר נורא שצריך רק לשכוח. זה נכון, אבל באופן חלקי. כי כמו שאמר האדמו"ר מקוצק: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". אנחנו נושאים איתנו גם את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון ולהתקדם. לכל אחד מאיתנו יש שברי לוחות מנופצים שהוא נושא עמו. אכזבות, טראומות, בושה וכאב. אני לא מציע לזלזל או לדלג על השלב של הכאב. יש דיני אבלות, שבהם מתעסקים עם הכאב. מובן שצריך גם להפיק לקחים כדי למנוע טרגדיות כאלו בעתיד. יש בלוח השנה ימי אבלות על החורבן, האישי והלאומי. אבל החיים שלנו לא אמורים להפוך להיות "מפעל הנצחה". אנחנו צריכים לכאוב ולבכות, אבל, עם הזמן, למצוא דרכים לעבד מחדש את האירועים, באופן שנוכל גם לתת משמעות ולראות איך אפשר לצמוח מהם. הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, היטיב לבטא את התועלת הזו, וכתב בזה הלשון: "מי שחווה טראומה בחייו, נדרש להתמודד איתה, ולמצוא את הפנימיות שבו. לקחת את השבר ולהפוך אותו לשיקום. אדם כזה משיג שיקום פנימי הרבה יותר. השטחיות כבר לא עובדת על בני אדם האלו... יש בהם עומק נפלא, כי נלקחה מהם הרדידות, השטחיות. הם כבר ראו את כל השקר ועברו את זה... הם נאלצו לעבור מסע אותנטי מאוד כדי למצוא בנפשם את האור כי טוב, למצוא את 'שברי הלוחות' שבחייהם ולהכניסם לארון. זה יתרון האור מן החושך" ("סוד הגלות והגאולה", עמ' 368).

את אירועי העבר לא ניתן לשנות, אבל בתהליך שכולל הרבה התבוננות ממקום בוגר, ניתן לייחס למפרע משמעות אחרת לאירועי העבר, לשלב אותם בסיפור של צמיחה וגדילה. אפשר לתת משמעות שבה גם הצרימות הופכות להיות חלק מההרמוניה. לא מייפים ולא מטייחים את הצרימות והקשיים, גם לא מדחיקים אותם, אלא אחרי שמכירים בהם ומתאבלים עליהם, מנסים לעשות דיאלוג עם השבירות שבאמצע, להפוך גם אותן לחלק מההרמוניה של הלחן, דרך ההבנה של החלק שלהן בבניה ובאיחוי שהצלחנו לעשות בזכות השבר הטראומתי.

הדברים נכונים עבורנו, כעם, סביב הטראומות הלאומיות שלנו, והם גם נכונים עבור כל נער מתבגר שעבר גם הוא מה שעבר. כל עוד הוא מדחיק וזועם, יכולות הניהול שלו פצועות ופגועות, אבל תהליך עיבוד מחדש (בהתבוננות, עם ליווי מקצועי) יכול לאפשר את תחילתו של תהליך התיקון.