שווה סיפור: לוחם האש שלי

כל חיי אהבתי את הריגוש ואת האדרנלין הזורם בשצף בדמי, מגביר את הקצב. בנוסף, אהבתי לתרום לחברה ולאנושות. בכלל, אוהב אדם אנוכי. כל אלה, יחד עם גופי החסון והכושר הגופני המעולה שלי, הובילו אותי להיות "לוחם אש" אמיתי, עם מדים, בדיוק כמו שילדים חולמים.

גם אני, כילד, הערצתי כבאים במדים, וככל שהתבגרתי, הבנתי שהחלום הישן שלי לא מת ולא נקבר. הוא שלח זרועות מהתהומות של תת המודע הישר לבחירה שלי, מקור התעסוקה בחיי.

וכך התחלתי, צעיר אנרגטי, עם מזג טוב וכל הפלוסים כדי להצטיין, את עבודתי הראשונה – כבאי. העבודה הייתה מעניינת למדי, לא היה רגע דל, וגם אם היה כזה, היו מי שהיו שדאגו לכך שלאף אחד מיושבי התחנה לא יהיה משעמם. על מקרה כזה אני רוצה לספר.

באחת השכונות בעיר, שהינה תחת אחריות התחנה שלנו, הייתה קבוצת ילדים שובבה, מאתגרת, עם יצירתיות ומרץ בלתי נדלים. אחת ממשובות הילדות שלהם היתה להתקשר אלינו ולהתלונן על שריפה כזו או אחרת, ואז להמתין לנו בכל מיני מקומות, חלק ממחבוא וחלק עם פרצוף תמים, כמו אומרים שאין ביניהם כל קשר לנידון. אנחנו היינו מגיעים עם כל הסירנות והכוח - ומגלים שאין עשן ואין אש, ואין כל חדש תחת השמש. באותם ימים היו ברחובות תאים של טלפון ציבורי, אחד לכל רחוב בערך. התאים הללו עזרו מאוד לאזרחים שהיה מוכרחים להוציא שיחת טלפון באמצע הרחוב (פעם-פעם לא היו טלפונים סלולריים, וגם כשהיו – היו רק למתי מעט). היתה גם האפשרות להתקשר למספרי חירום, בחינם כמובן, וזה היה גם כר פורה ונרחב להפגת השעמום של אחרי הלימודים. כך מידי פעם סבלנו מהצקות כאלו ואחרות. עם הזמן, כבר למדנו לזהות את הילדים. מובן שלא יכולנו לעשות עם זה הרבה, כי על כל קריאה היינו חייבים להגיע, ומהר – שהרי אין לדעת אף פעם אם זו קריאת אמת או שווא.

לא אכחש, לא אחת הקריאות הללו התנגשו לנו עם קריאות אמת במקומות אחרים, כשבעקבות כך נאלצנו להוציא מספר כבאיות, הן למקרה החירום האמיתי והן למקום שידענו שהוא קריאת שווא. כל הקפצה כזו היא הוצאה כספית לא מבוטלת לתחנה, ועוגמת נפש רבה.

לאחר תקרית לא נעימה שהיתה לנו, שבה שוב הוקפצנו שלא לצורך, אחד העמיתים שלי החליט לעשות לזה סוף, וקצת עשה שם בלגן, בעיקר הקול שלו... זה בהחלט עזר, אבל לתקופה קצרה ממש, כי איך לומר, המשחק היה מעניין מדי, והשחקנים רק החליפו כוח. שוב הוזעקנו, והפעם הכעס כבר פעפע בנו כמו שצריך, כאשר הגענו כדי לגלות שכן, גם הפעם זה (לא) קורה. אבל הפעם זיהינו תנועה ערנית ברחוב. אדם שנראה מכובד הגיע עם קבוצת אנשים שלא הכרתי, ושאל מה קרה כאן. הסתבר, שאחרי הפעם הקודמת שלנו, שבה עמיתי הרעיש, זה קצת צלצל לכמה מהמבוגרים בשכונה, שהתעוררו לבדוק את המצב ואת מה שקורה, מה שגרם כעת לאדם הזה, מנהל בית הספר השכונתי, לרדת לשטח ולבדוק מה קורה באמת אחרי שמסתיימים הלימודים.

כאן אציין שעם הזמן כבר הכרתי את כל הילדים, או לפחות את רובם, כולל השמות הפרטיים ואפילו הכינויים. בעיקר הכרנו את המנהיג המוכתר של השכונה. לצורך הסיפור נקרא לו דודו. דודו היה ילד שנוצר מהחומר הכי משובח ואיכותי של מנהיג, רק שהיו חסרים לו כמה מנגנונים של דרך ארץ. ליצירתיות ולמעוף שלו לא היו מתחרים, עמדנו משתוממים מולו לא פעם ולא פעמיים. הכישורים שלו היו מזהירים, ועם כל הכעס שלי עליו, יש לומר ביושרה שאהבתי אותו, את החן שהיה על פניו, וכן את האחריות שהוא נטל על כולם. הוא היה מהזן שלא יזניח אף אחד בשדה הקרב.

ועכשיו המנהל המכובד מגיע אלינו, סבר פניו רציני ומתעניין במיוחד. זה היה נראה, לפי כל הסימנים, שהפעם הוא כאן כדי לגדוע את התופעה לתמיד.

"אני מבין שיש כאן מעשה משובה", הוא אמר. "אני שומע מהאנשים כאן שזו לא הפעם הראשונה. אני מתנצל בשם כל ההורים ובשמי, כמובן. קשה לי להאמין שילדים מבית ספרי מעוללים כזאת, אני ממש רוצה לעשות לזה סוף, לכן הגעתי לכאן עם צוות המורים שלי. אני רוצה את עזרתכם, רק תגידו לי מי הילדים, ואני כבר אסגור את הסיפור הזה - לתמיד". לרגע הלב שלי צהל, סוף סוף יש מבוגר אחראי שלוקח אחריות על מה שקורה כאן, ואולי הוא יעשה סוף לסאגה הזו.

אבל אז--- ראיתי את העיניים של דודו. המבט שלו היה עצוב ומתחנן. באותם רגעים, שכחתי מדודו הגיבור, האמיץ, החצוף... ראיתי את דודו, הילד הקטן, שנתפס בקלקלתו, וידעתי שאני לא הולך לעשות לו את זה. לא מסוגל. הלב שלי אמר לשתוק.

חייכתי למנהל מלוא הפה. "אדון מנהל, אני ממש מעריך את הנכונות שלך והרצון לעשות לתופעה סוף. אני לא מכיר כאן אף ילד שהוא אחראי בלעדי לנעשה, יש ילדים רבים בעניין, אינני מכיר אותם בשמותיהם, והם גם לא נוכחים כאן. אני ממש מודה לך על האחריות שהינך מגלה, כולי תקווה שהמעשה שלך יעשה סוף לעניין, גם לילדים אחרים, שלא מבית ספרך". המנהל הביט בי, לא מבין. בעיקר ננעצו בי זוגות עיניים שונות. זוגות של עמיתי למשמרת, שואלות-חוקרות-לא מבינות. עד שסוף סוף אפשר לטפל בשובב הקטן, אני חייב להרוס? למה? אבל הזוג הכי חשוב מבחינתי היה זוג העיניים של דודו.

הן היו מוצפות, אולי גם המומות. בליל של רגשות שלא הצלחתי לפענח ולזהות. אבל מהחיוך וההקלה שהיו בקצוות, הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.

רגע לפני שהחברים שלי יתפקחו ויגידו דברים אחרים, קיפלתי את כולם במהירות, ולחצתי את היד ההמומה של המנהל, מבטיח שאם זה יקרה שוב, אני כבר אדע לזהות מי האחראי...

קפצתי למשאית, גורר אחרי את חברי, מוודא שכולם עלו, ונסעתי, רק בשביל לשמוע כל הדרך קריאות על מה עבר עלי, ואיך יש לי אפשרות לרחם על ילד שחייב חינוך, היום זה אנחנו ומחר זה מישהו אחר. "ככה אני מרגיש!", צעקתי פתאום, מתפרץ. מאותו רגע היה שקט בקבינה, ושקט לתמיד על הנושא.

כן, מאז התקריות פחתו באופן ניכר, עד שנגמרו לגמרי.

* * *

שנים עברו. אני כבר התקדמתי לתפקיד מפקד התחנה, הספקתי גם לעבור דירה לעיר אחרת ובעיקר הצלחתי להיות חלק מהמגלים את קרבת ה'. התחלתי להגיע לשיעורי תורה בבית הכנסת הסמוך למקום מגורי. בשבילי היו אלה מים קרים לנפש עייפה. כל יום הקפדתי להגיע, זה נהיה חלק ממני. אני מאלה שמגיעים תמיד לפני הזמן, כך שהייתי צופה בשיעור הקודם, שהיה מיועד בעיקר לבני נוער. הרב המוסר היה צעיר אנרגטי, חכם, מוכשר ועם כריזמה מהסוג שאני ממש אוהב. נהניתי לשמוע את דבריו, הרגשתי ממש חלק מהנוער, שם בצד את הגיל ומתחבר. עם הזמן הפכתי ממש לחלק מהשיעור, התחלתי להתייעץ עם הרב בכל מיני עניינים אישיים שלי, ונהניתי מאוד מהחוכמה ומהשכל הישר.

באותם ימים התמודדתי עם הבן שלי, שהיה בגיל ההתבגרות, עם כל המשתמע. הוא אתגר אותי מאוד, והרגשתי בתוך מבוך ללא מוצא. לאחר לילה גרוע במיוחד איתו, החלטתי לשתף את הרב, לשאול בעצתו. אחרי הכל, הוא צעיר ממני, ומבין את נפש הנוער, מה שהספקתי כבר לשכוח. באותו יום סיפרתי לו את המצב ואת ההתלבטויות. תוך כדי כך סיפרתי לו על חיי, על ההיכרות שלי עם עולם של סערות, משברים וגלים גבוהים שמרסקים, שבגללו גם בחרתי את העיסוק שלי, שאפשר לי להתפרק. סיפרתי גם על הילדים השובבים שבהם נתקלתי בעבודתי. סיפרתי הכל. פתאום שמתי לב שהרב לא איתי. הוא הביט בי, המום, שותק. ניסיתי להבין מה קרה, ואז הוא תפס את ידי ושאל אותי: "באיזו תחנה עבדת?". עניתי לו. הוא ממש נכנס לפאניקה. עוד לפני שהבנתי מה קורה, הוא ירה לי פתאום: "אני דודו".

די, זהו. יותר מזה כבר לא יכולתי לספוג. הוא – הרב – דודו?! ניסיתי לחבר קווים, למצוא הקשרים. הסתחררתי. עכשיו הוא היה המאוזן משנינו, ותפס את המושכות כמו שהוא יודע. "אני חייב לך סליחה ותודה גדולה", הוא אמר. "למה סליחה – אתה כבר מבין, אבל התודה היא הרבה מעבר. אתה רואה את מי שאני היום?", הוא שאל, מחזיק בכתפי, חושש שמא אפול על עומדי. "זה בזכותך. לך יש חלק גדול ועיקרי בכך". הבטתי בו, לא מבין. עדיין ניסיתי לחבר את דודו של אז אל הרב דוד של היום. "אתה זוכר את היום ההוא עם המנהל שלי, שבא לעשות סדר?", אוהו, ודאי שאני זוכר, אחד מהרגעים שאי אפשר לשכוח. "באותו יום כלתה עלי הרעה. עשיתי שטויות מעל ומעבר, ידעתי שאם המנהל רק יקבל אישור רשמי שזה אני – הוא כבר חשד ממילא – אני מחוק, גמור, לגמרי. אין לי מה לעשות יותר בבית הספר, שלום לבגרויות ולתעודה. באותן דקות הלב שלי פרפר כמו שלא ידעתי שהוא מסוגל, כבר ראיתי את החזון מתממש, ואז אתה, בחיוך, מערבב בעדינות את המנהל, משנה את הכיוון, משאיר אותו בלי מילים, וגם אותי. באותם רגעים נולדתי מחדש. לא האמנתי שזה מה שקרה, שיש לי צ'אנס נוסף. החלטתי לקחת אותו בשתי ידיים. הודיתי לך כל כך בלבי. רציתי לשאוף להיות טוב כמוך, והנה אני כאן, כמו שאתה רואה...".

האדמתי. לא האמנתי למה שאני מסוגל לגרום. בעצם, זה לא הייתי אני, זה אלוקים שבחר בי להיות המושיע של דודו הישן, לקראת הרב דוד שהוא יכול להיות.

"אתה הלוחם", אמרתי לו. "אתה נלחמת באש, ניצחת אותה, חזרת להבעיר נשמות. כן, אתה לוחם האש שלי!".