"אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי

לעולם לא אשכח את הרחש שהיה בבית חב"ד כשהיא נכנסה אליו. מאחוריה היו הסוכנות שלה, חמש במספר. כל אחת מהן היתה אחראית על משהו אחר שקשור אליה. הישראלים שלפו את המצלמות ולא הפסיקו לצלם, אפילו הנפאלים התקהלו סביבה. ידוענית ישראלית שהיא גם אשת עסקים גדולה, שביקשה לחגוג את ליל הסדר הגדול בעולם יחד איתנו. מנפאל היא היתה אמורה להמשיך להודו, בשביל פרסומת גדולה שהיא עומדת להשתתף בה, ומשם לוייטנאם, שם היא פותחת עסק חדש, נוסף לכל העסקים שכבר יש לה.

אני הייתי אז רק שש שנים בנפאל. עם שלושה ילדים קטנים וכל כך הרבה אתגרים. בית חב"ד היה אז לגמרי בתוך הבית שלנו. המוני ישראלים גדשו את הסלון שלנו בבקרים ובלילות. המילה פרטיות לא היתה קיימת בכלל. כמעט שלא ישנתי באותן שנים...

ופתאום, כשהיא נכנסה לבית חב"ד כדי לרכוש כרטיס לליל הסדר, הרגשתי קנאה. כן, כן. זו המילה. היינו באותו הגיל ממש. היא חופשיה ואצילית כל כך, מסתובבת בכל העולם עם הסוכנות האלה שלה, ואני מארחת בלי הפסקה, מתרוצצת ממקום למקום ועם משקל עודף מכל ההריונות.

היא אמרה שניפגש שוב בליל הסדר, בעוד כמה ימים. הרכב המפואר של מלון היאט חיכה לה בחוץ, ואני עליתי על הריקשה כדי להביא דגים מן השוק לליל הסדר.

לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?

ליל הסדר הגיע. 2000 אנשים סביב שולחן הסדר שלנו. אני מלבישה את הילדים בבגדים תואמים, ויחד עם עוד מאות צעירים וצעירות אנחנו צועדים אל המלון. לי כבר לא היה הזמן לחשוב יותר מידי. התרוצצתי בלי הפסקה בין חזקי שעומד על הכסא ועורך את הסדר לבין המטבח, עברתי בין השולחנות העצומים, חייכתי אל כל אחד מהנוכחים את החיוך הכי יפה שלי, שאלתי אם הכל בסדר או שהם צריכים משהו, ושוב חזרה למטבח, ושוב אל חזקי כדי לבדוק מה בדיוק הוא צריך עכשיו.

לא היה לי רגע מנוחה או רגע לחשוב, כשפתאום היא ניגשה אלי. "יש לך שתי דקות בשבילי?", שאלה. היא הוליכה אותי אל מחוץ לאולם. התיישבנו בלובי, והיא לקחה את היד שלי. "אני מקנאה בך כל כך" היא אמרה לי. "לא הפסקתי לחשוב עליך בימים האחרונים".

הייתי בהלם. היא מקנאה בי? על מה היא מדברת בכלל?! אני זו שמקנאה בה. אם רק היתה יודעת כמה.

דמעות ירדו לה מהעיניים כשהיא סיפרה לי כמה היא רוצה כבר שיהיו לה ילדים. כמה היא כמהה לבן זוג יציב שירצה אותה באמת, לא בגלל מה שהיא. ועד כמה היא רוצה כבר בית שיהיה שלה.

"אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי, ומספרת איך בלילות היא חולמת על בית בדיוק כמו שיש לי. קטן ופשוט, ועם מלא אנשים שמרגישים שזה גם הבית שלהם.

חזרנו אל האולם שלובות זרוע. ביקשתי את סליחתה, ושוב המשכתי להתרוצץ בין חזקי שעורך את הסדר לבין המטבח, בין השולחנות ושוב חזרה למטבח.

אבל פתאום הכל נראה היה לי קסום ומתוק כל כך.