גלויה מקטמנדו
חני ליפשיץ: אני בוכה על משה. כאילו היה זה היום, ולא פעם. כל כך מזמן
ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים
- חני ליפשיץ
- פורסם כ"ג אדר א' התשפ"ד
אגלי זיעה נוטפים מהמצח של קומאר, נהג המונית, היישר אל חולצתו הקרועה. כבר שעה ארוכה שאנחנו עומדים בפקק תנועה שנראה שאין לו התחלה ואין לו סוף.
חזקי ואני בדרכנו אל המרכז הרפואי שבו מאושפזת מיכל, בחורה ישראלית שנפלה שבוע קודם לכן מגובה רב בטרק בהרים. היא עברה ניתוח חירום שנועד להציל לה את הרגל, ומאז אנחנו משתדלים להיות איתה.
הדרך כבר מוכרת לנו, והיא אף פעם לא ארוכה כל כך.
אני מוציאה את ראשי מהחלון ושומעת צעקות וצווחות.
"אולי קרה שם משהו? מישהו צריך עזרה?", אני אומרת לחזקי.
שנינו מחליטים לרדת מהמונית ולבדוק.
אנחנו הולכים כמה דקות, כשלפתע אנחנו מבינים שנקלענו אל לב לבה של תהלוכת ענק!
אלפי גברים, נשים וילדים צווחים יחד באקסטזה.
הנשים מצלצלות בפעמונים ומוחאות בידיים, והגברים רוקעים ברגליהם היחפות.
הילדים תולשים את שיערות ראשם מהתרגשות, וחוזרים על מילה אחת: "בה. בה". שזה אומר: "אבינו! אבינו!".
אנחנו רגילים לראות הרבה מראות לא שגרתיים בין הסמטאות של נפאל, אבל... מה בדיוק קורה כאן?!
חזקי ואני מנסים להתרחק מההמולה, אבל זה בלתי אפשרי. ההמון כבר סוחף אותנו יחד איתו, ואני מרגישה פתאום איך הראש שלי כואב. מה זה כואב? פטישים מכים בתוך ראשי.
אני כבר מכירה את הכאב הזה.
* * *
אני יודעת שזה ישמע לכם מוזר, אבל בכל פעם שאני עוברת ליד מקום של עבודה זרה, אני מרגישה את הפטישים האלה.
זה לא קל, בהתחשב בעובדה שאנחנו גרים בארץ של עבודה זרה, פשוטו כמשמעו.
האמת היא שרק כשהגעתי לנפאל הבנתי מה זו עבודה זרה. כמו בסיפורים שלמדנו פעם בנביא.
אנחנו גרים מעל פסל ומתחת לפסל, וכל הגשר שמחבר בין בית חב"ד לבית שלנו מלא בפסלים. בשנה הראשונה שלנו בנפאל הייתי מהססת בכל פעם שהתכופפתי לשרוך את הנעל. הרגשתי שאני לגמרי משתחווה לפסל.
בכל פינה בשכונה שלנו יש מקדש גדול שאליו מגיעים השכנים והשכנות להקטיר קטורת ולבקש בקשות מהאל. לא קל לראות את המתנות והמנחות הרבות שמקבלים האלים, כשבצד מוטלים ילדי הרחוב הרעבים.
בכל פעם מחדש מתעורר בי הרצון לקחת קצת אוכל ופירות מהקערות ולתת לילדים...
חלק מהשליחות שלנו הוא להיות בקשר הדוק עם הישראלים שנכנסים לתקופות למקדשים ולמנזרים. הרבה מאוד סיפורים מרגשים יש סביב זה.
* * *
כעת אנחנו בתהלוכה ההמונית, מנסים לצאת משם ללא הצלחה, כשלפתע צדה את עיננו במת ענק שאליה נושאים כולם את העיניים.
הבמה מקושטת בפרחים בכל הצבעים, ועליה מתנוסס עגל עצום ממדים.
הוא עשוי מזהב, ובני האדם משליכים את עצמם לרגליו.
"זהו האל החדש שלנו", מסביר לי מישהו מאחורי, "אנחנו לוקחים אותו אל המקדש הגדול בפשופטינאת".
ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים. "אבינו! אבינו!", הוא שמע את בני ישראל צועקים אל העגל.
כשחזקי ואני מצליחים סוף סוף לצאת משם אני מרגישה את הלחיים שלי רטובות.
מוזר.
בכלל לא הרגשתי שיוצאות לי דמעות.
אני בוכה על משה. כאילו היה זה היום, ולא פעם. כל כך מזמן.
הלב שלי יוצא אליו.
הוא ממש נשבר עכשיו.
בדיוק כמו הלוחות...
של אז.