"איזו מין אמא את?! את רואה שהוא צורח, תפסיקי להתעלל בו..."

החיים כאילו ממשיכים.

אצל יונתן, כל יום הוא הפתעה. יום רגוע, יום פחות, יום שמש מחייכת ולעיתים יום גשום, סוער וקודר למרות מזג האויר הנוח ששורר בחוץ.

סוף שנת הלימודים נראית באופק, פסח כבר עבר, שבועות באופק, עוגות גבינה נימוחות בדמיוני.

יונתן ממשיך שנה נוספת באותה המסגרת. נקווה שיהיה לו טוב ושיתקדם כמו שהתקדם השנה.      

אני מעבירה בראשי את כל השינויים שקרו מתחילת השנה ועד עכשיו. נכון, הוא עדיין הולך להתפתחות הילד כדי לקבל יותר טיפולים שיעזרו לו ביום יום, אך בכל זאת כן רואים שינוי קל בהתנהגות, ביחס אל הסביבה, בסדר היום בגן.

הנה, גם היום בשתים עשרה יש לנו תור לקלינאית תקשורת שם, במכון. יונתן אוהב את הדרך לשם, אני לוקחת אותו מהגן ויחד אנו נוסעים באוטובוס הארוך הזה, כשיונתן לצידי, מכרסם עוגיות. גם אני נהנית, למרות סדר היום העמוס והמתיש. ביום שכזה אני מרגישה אמא שווה, אמא שאכפת לה ועושה הכל כדי שבנה יתקדם.

* * *

יונתן יושב אצל קלינאית התקשורת, אטום מבט.

"יונתן בוא נסתכל יחד באו-טו שנוסע", נורית מדגישה כל מילה.

"או-טו, תגיד איתי, או-טו", והיא מחכה שיונתן ישתף איתה פעולה.

"יונתן, הנה או-טו, תראה", היא מנסה לעניין אותו שוב, אך לשווא. יונתן יושב כמו בול עץ. לא מעוניין.

נורית לא מתייאשת. היא ניגשת לארון המשחקים ומביאה בובות: בובה אבא, בובה אמא ובובה יונתן. "יונתן, תראה, הנה בו-בה א-בא ובו-בה א-מא, ואפילו בובה יונתן. מה עושה בובה אמא עכשיו? יושבת ומחכה שבובה יונתן ישחק ויספר סיפורים. ואיפה בו-בה א-בא? לאן הוא הלך?". היא מדברת ומדברת, מנסה לעניין את יונתן בכל דרך אפשרית. אך לא. יונתן בשלו, אפילו כתף אינו מושך. לא מעוניין לשחק ולדבר.

אני מרגישה אותו. עמוק בתוך הלב בפנים, אני יודעת שהוא הבין מה הולך פה, אני מרגישה שהוא יודע מה מצופה ממנו, ובכל זאת הוא בוחר לא לשתף פעולה. אני ממש מרגישה וידעת חזק שזו בחירה שלו.

נורית חושבת אחרת.

נורית חושבת שהוא פשוט לא מבין כלום. עובדה, מתוך ארבעת הטיפולים שנעשו עד עכשיו, הוא לא שיתף פעולה באף אחד מהם. צריך לבדוק, אולי יש לו פיגור.

בום.

אני לוקחת את הדברים שלנו, את ידו של יונתן, והולכת. הולכת מהר, בלי לקבוע תור נוסף. אנחנו לא נשוב לשם יותר. מי היא, שמעיזה לקרוא לו מפגר? מי שמה להחליט?

זה פוגע. אני מרגישה את הלב שלי מתכווץ. כואב.

אנחנו יוצאים לתחנה, האוטובוס חולף על פנינו, לא הספקנו אותו. מאכזב.

מול התחנה יש קיוסק. יונתן קולט אותו ומבקש לקנות ממתק, בשפתו המיוחדת – ג'סטות וכמה מלמולים. אני לא מסכימה. יש לו בתיק דברים טעימים, שיאכל מהם. יונתן לא מסכים, הוא נשכב על רצפת התחנה וצורח במלוא גרונו. אני מרימה אותו ומחזיקה אותו צמוד ללבי, מנסה ללחוש לו דברים מרגיעים.

לפתע ניגשת אלי גברת מבוגרת, מוציאה חמישים שקלים מכיסה ונותנת לי: "לכי תקני לו משהו, חבל שהוא בוכה...".

"אין צורך, יש לי כסף אם אני רוצה, אני לא קונה לו. אצלנו לא קונים מה שרואים, יש לו מספיק דברים בתיק שלו אם הוא רוצה", אני עונה ומתרחקת מעט.

יונתן, שקולט את חילופי הדברים בינינו, מגביר את בכיו וצורח ללא הפסקה.

אותה הגברת מתקרבת שוב ומטיחה בי בזעם: "איזו מין אמא את? את רואה שהוא בוכה וצורח, לכי תקני לו, תפסיקי להתעלל בו...".

אני מקשיחה ולא עונה, והיא ממשיכה בהערות וגידופים. איזה חוסר חינוך!

לכי תסבירי לה שאם תקני לו, זה רק ישגע אותו והוא ירצה עוד ועוד, יתבלבל ולא יידע מה רוצים ממנו, כי בעצם אסור, והוא רק ניסה לבדוק גבולות, ובאה האישה הזו והרסה לו את הגבול הברור הזה, הרסה לו את היום וגם לי.

קשה.

סופסוף האוטובוס מגיע. יונתן נרגע ואנחנו מתיישבים בנחת. אני נותנת ליונתן את הטלפון שלי. זה מרגיע אותו, המקשים, האורות.

רגע לפני שאני נושמת נשימה עמוקה לרווחה, עוברת לידינו עוד איזו גברת ומעירה בקול: "פלא שהילדים האלה גדלים להיות פושטקים, אם בגיל כזה נותנים להם דברים כאלה". והיא הולכת.

יותר מידי להיום, אני כבר לא מסוגלת להכיל.

אני מחזירה את יונתן לגן וממשיכה הביתה, מלאה, מוצפת, כאובה.

כבר לא בוכה.

* * *

שוב אנחנו עם שמרית, והפעם, עוד לפני שהיא שואלת איך היה השבוע, אני מוציאה מתוכי את כל מאורעות היום החולף: את דבריה של נורית הקלינאית, מעשיה של הגברת המבוגרת בתחנה ואת משפטה המוחץ של האחרונה באוטובוס. פורקת הכל הכל, בלי נשימה.

שמרית ויוסי מחכים בסבלנות שאסיים לדבר. יוסי כבר יודע את כל מה שיש לי להגיד, סיפרתי לו כבר בבית, ובכל זאת לא קוטע אותי, לא מוסיף מילה. מחכה.

אני מסיימת לדבר, מתנשפת כמו אחרי מרוץ.

שמרית שואלת שאלות, אנו עונים תשובות, מנתחים רגעים, מנסים לחשוב מה עונים, איך מתייחסים, כיצד מגיבים במקרים כאלו.

הרבה פעמים במשך השיחה עולה השאלה אם לספר על התסמונת או לא. האם לשתף כל אדם? כל גברת? שאלה קשה. במיוחד שמעטים האנשים שיודעים.

יהיה לנו קל יותר, מצד אחד.

מצד שני, קשה יותר. ניאלץ לעכל את זה בכוח.

דיבורים ומחשבות, סיפורים ומסקנות.

שיהיו בריאות כל "הנשמות הטובות".