"לא רק אני מתפללת עליו"

אנו נמצאים בתקופה שצריך אחדות בעם ישראל, ימים שבהם צריך להרבות באהבת חינם כדי לקרב את הגאולה ובנין בית המקדש.

הסיפור הבא קרה בשנת תשפ"ג, ימים שבהם לא היתה אחדות בעם ישראל. סיפור מדהים ומרגש, סיפור המעיד שיש ישראל אחרת.

מתחת לליבות המוסתים, פועם לב יהודי חם שצריך רק איזה ניצוץ קטן כדי ללבות אותו. וכך מספרת בעלת המעשה, אישה חרדית המתגוררת באחת מהערים החרדיות: מצאנו את עצמנו בבית חולים עם בני הקטן. דלקת בתוספתן הפכה לניתוח, והוא נאלץ להתאשפז במחלקה להתאוששות. במיטה הסמוכה שכב תינוק קטן ומשפחה מודאגת מקיפה אותו מסביב לשעון. ככל הנראה המראה החסידי שלי ושל בני ושל שאר בני המשפחה שהגיעו לבקר לא כל כך מצא חן בעיני המשפחה השכנה, שלבושם העיד עליהם שאינם שומרים מצוות. הם שלחו אלינו מבטים זועפים פעם אחר פעם, ולא הסתירו את מורת רוחם מהשכנים שקיבלו לחדר. למרבה הצער, מצבו של בנם הפעוט נראה היה מורכב מאוד, ורוב הזמן הם היו טרודים בדאגה ובקשיים הכרוכים במחלה שלו, אך בכל אופן הם הצליחו להבהיר לנו מידי פעם את דעתם על ה"דוסים" שממול.

החלטתי להתעלם מכך, ותיארתי לעצמי שהצער והמתח בגלל המצב שהם נמצאים בו, בנוסף להסתה הקשה שמתחוללת בתקשורת, רק מעצימים את ההסתייגות שלהם מאתנו. ניסיתי להציע עזרה, לקנות בשבילם משהו, לסייע בכל דבר שצריך, אך הם דחו אותה במורת רוח. "אולי לפחות אוכל להתפלל על הבן שלכם? אני ממילא אומרת תהילים, ואשמח להוסיף את שמו לתפילות".

האם הסתכלה עלי במבט מותש: "אני לא מאמינה בזה, אז באמת אין צורך, תודה".

משום מה החלטתי להתעקש, דבר שלא כל כך מתאים לי. "מה אכפת לך? אם לא יועיל, בוודאי לא יזיק. אני ממילא מתפללת על רשימה של אנשים חולים, אשמח להזכיר גם את השם של התינוק שלך".

היא הביטה עלי שוב בתמיהה, ולבסוף אמרה בקול שמבהיר לי את דעתה על המשוגעת שהתנחלה לה בחדר, "טוב, אם את כל כך מתעקשת, אז קוראים לו יניב מאור בן..."---

"יניב מאור בן מיכאלה", השלמתי את השם לפני שהיא סיימה אותו.

"כן, נכון, איך ידעת?", הביטה בי האם ההמומה.

בלי מילים הגשתי לה את הרשימה של השמות שהצמדתי לסידור שלי, ובה שמות של חולים לתפילה, בהם גם שמו של התינוק שלהם. "אני לא מבינה, אני לא מכירה אותך, לא ראיתי אותך בחיים, איך יכול להיות שאת מתפללת על הילד שלי?". האמת שגם אני הייתי בהלם, את השם הזה קיבלתי לפני שבוע, וממש הופתעתי איך בהשגחה פרטית הגעתי בדיוק לחדר של התינוק שעליו התפללתי.

"לא רק אני מתפללת עליו", אמרתי לאישה שעמדה מולי, "גם בעלי, ועוד אנשים רבים בבית הכנסת שלנו מזכירים את השם שלו. אחת מהנשים בקהילה שלנו היא אחות שעובדת כאן, בבית החולים הזה, והיא מעבירה לנו פעמים רבות שמות לתפילה, במיוחד של חולים שנראה שאין מי שיתפלל עליהם. לפני שבוע היא העבירה את השם של בנך, ומאז כל הקהילה שלנו מתפללת עליו".

"לפני שבוע?", מיכאלה הביטה בי המומה, לא מצליחה למצוא מה לומר. היא הסתובבה לעבר הילד שלה ושתקה במשך זמן רב. גם אני הייתי די נבוכה מהמצב, ולכן חזרתי לשבת ליד בני, פתחתי את התהילים והמשכתי להתפלל.

כעבור שעתיים מיכאלה התקרבה אלי, הציעה לי שתיה קרה ושאלה איך קוראים לי. "שירה", חייכתי והודיתי לה, השתיה דווקא היתה במקום. ראיתי שהיא נבוכה מאוד, והצעתי לה לשבת לידי. "קשה כל כך להיות כאן עם ילד חולה", אמרתי לה כדי לנסות לשבור את המתח. "אין לך מושג עד כמה. המצב שלנו ממש לא פשוט, ובהתחלה הרופאים רק ייאשו אותנו. אבל פתאום, בערך לפני שבוע, משהו השתנה והם התחילו לתת לנו תקווה".

"איזה יופי, ברוך ה'", חייכתי.

"את לא מבינה מה עשית לי", נאנחה מיכאלה. "כשנכנסת לכאן עם השביס על הראש והפאות של הבן שלך, ממש כעסתי. אני הולכת הרבה להפגנות לאחרונה, והדבר האחרון שהייתי צריכה מול העיניים זה אנשים כמוך – משתמטים, אוכלי חינם, פנאטים, חשוכים. ופתאום את באה ומספרת לי שכבר שבוע את מתפללת על תינוק שאת לא מכירה, את וכל האנשים בבית הכנסת שלכם. ובדיוק לפני שבוע הכל השתנה ליניבי שלנו. ועכשיו ,עכשיו הכל השתנה לי...".

דמעות זלגו מעיניה של מיכאלה והיא לא הצליחה להמשיך לדבר. לחצתי את כף ידה, אמרתי לה שאני מבינה ושזה בסדר. היא לא צריכה להמשיך. אני שמחה שיניב מרגיש טוב יותר, ובעזרת השם הוא יחזור הביתה במהרה, בריא ושלם. מיכאלה הביטה בי בעיניים מלאות דמעות, ואמרה מילה אחת, לא הגיונית בכלל: "אמן".

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים", חלק שני. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.