שווה סיפור: אמץ כוח

כאשר עברנו דירה לפרויקט החדש, זכינו להכיר משפחות נוספות שחלקו את אותו מצב כמונו: באים ליישוב חדש-חדש, להיות חלוצים בארץ לא נושבת, להפריח את השממה, לבנות ולהיבנות, לראות את היישוב בחבלי הלידה הראשונים שלו. כמה שלא פשוט ומחייב המצב הזה, הוא גם יצר אחווה מיוחדת, אחוות ראשונים, שנוצרה בינינו. הפכנו למשפחה אחת גדולה. היינו הכתף, המשענת, היד הנוספת לעזרה. בצל האחווה הזאת נרקמו קשרים מדהימים שאין להם מתחרים. אחד מהם היה הקשר של אשתי והחברה היקרה שלה – אסתר. הן כרתו ברית של חברות עמוקה וחזקה. הנושאים המשותפים ביניהן היו כה רבים, שהן היו כאחיות לכל דבר. בנוסף, שתיהן ילדו בתאריכים חופפים, פחות או יותר, כך שחוויות גידול הילדים היו גם הן משותפות.

הקשר ביניהן היה חזק כל כך, שבשביל אשתי, אסתר היתה יותר מאחות. הראשונה בכל אירוע ובכלל. מנגד, אשתי היתה גם הראשונה לשמע ממנה על הרגשה לא טובה, שהובילה לאבחון קודר בבית חולים. כן, לאסתר גילו את המחלה הארורה. זה לא היה פשוט בכלל. הקטן שלה היה בגיל של הבן שלי, מעליו היו עוד מספר ילדים, ועם כל הצרות הללו, הבית לא באמת תפקד. אסתר היתה העוגן בבית, היחידה שתפקדה. בעלה, מסיבות שונות, לא מילא את תפקידו כבעל וכאבא. קשיים אישיים מנעו זאת ממנו. מה שביום-יום אסתר עשתה בשקט, בגבורה ובאצילות, עכשיו התגלה לכולנו. זה לבד האדיר את אשת החיל שבה, אבל גם הבהיר שאם היא מורידה הילוך – הכל מושבת.

מאותו רגע שבו שיתפה אסתר את אשתי, אשתי פתחה חמ"ל משלה, לעשות הכל כדי לעזור לאסתר, ובעיקר לילדים. זו היתה תקופה שנמשכה כשנה ויותר, והחיים התנהלו בה כבמלחמה: מלחמה על חיים, על ילדים, על שגרה שתמשיך ותחזק, שתיתן כוח. אסתר היתה לביאה, נלחמה על חייהם של הילדים, בעיקר על הנפש. היא ידעה שהיא לא תצא מזה, אבל בכל דקה של חיים שנותרו לה היא יצרה שעות רבות של חוסן נפשי לילדים, כאילו יודעת לקראת מה הם הולכים. היא היתה צמודה למטרות שהיו לה בראש. כל שניה היתה מנוצלת עד תום.

כאשר הגיע זמנה להיפרד מהעולם, אף על פי שכולנו ידענו שזה עומד לקרות, ההלם והכאב היו רבים מאוד. זה היה שבר שפקד את כולם, בעיקר את אשתי, שהיתה קשורה אליה מאוד.

מיד לאחר השבעה, הילדים פוזרו אצל משפחות אומנה שונות, מחוץ לפרויקט שלנו. בכך בעצם נותק הקשר איתם, מה שהוסיף לכאב, והקשה על הריפוי.

לאחר כשנה, אשתי פגשה את דודי, הילד הקטן של אסתר, שהיה בן גילו של הבן שלי, באחד הפארקים בעיר השכנה. היא התרגשה כל כך לראות אותו, אבל בעיקר היה זה הוא שהתרגש. הוא לא עזב אותה. מה שהדאיג את אשתי היה בעיקר המבט העצוב והכבוי שלו. הוא ממש התחנן לבוא ולבקר אצלינו, לשחק עם ילדי.

אשתי הזמינה אותו בחום רב, ואף תיאמה זאת עם האם האומנת.

כאשר דודי הגיע אלינו, כל הבית התרגש. השמחה היתה כה רבה. כולם הכינו לו מתנות ופרסים, ציורים ומה לא, כמיטב העולם היצירתי והילדותי. דודי היה נרגש ושמח כל כך. סוף סוף אשתי ראתה את החיוך שלו, את הילד שהכירה. כאשר הגיעו לאסוף אותו לאחר מספר שעות, שוב עטף את פניו דוק של עצבות. אשתי נגמרה מזה. היא שוחחה עם האם והאב האומנים והתרשמה מהם, ועם כל זה, דודי ביקש לבוא שוב. מובן שהוא הוזמן לבוא מתי שירצה, ויתרה מכך, אשתי אמרה שהיא מוכנה לבוא ולקחת אותו, כדי שיקל על המשפחה האומנת.

לא היה מאושר מדודי כאשר שמע על כך. ואכן, אשתי השתדלה פעם בשבוע לפחות לדאוג שדודי יבוא. בכל פעם, הפרצוף העצוב חזר על עצמו רגע לפני שעזב.

עד שהגיע הטלפון ממנו. דודי. הוא התקשר לאשתי ואמר לה שהוא רוצה מאוד לבוא ולגור אצלנו. לא טוב לו, הוא מתגעגע. הוא היה בוגר וברור כל כך ברצון הכן שלו, שאשתי ממש נמסה. הדמות של חברתה צפה ועלתה מולה. היא הסבירה לו שזה לא פשוט, כי זה תהליך מול הרווחה, אבל שהיא תבדוק ותעדכן אותו. מאותו רגע היא החליטה שהיא לוקחת אותו. היא סיפרה לי על השיחה שלו, וציפתה שאומר "כן" בקול גדול, אבל אני חששתי, חששתי מאוד מאוד. עם כל הקושי להכניס ילד נוסף לבית, היה גם הקושי הכלכלי, לא היינו מבוססים עדיין, בכל זאת אזור חדש עם אחוז נמוך ביותר של מקומות עבודה. אשתי היתה נוסעת עד לעיר השכנה בשביל להשתכר את המינימום, ואני - עדיין לא הסתדרתי, לא מצאתי את האפיק לפרנס את המשפחה. זה לבד הכניס אותי לטראנס של לחץ וקושי. ועכשיו לאמץ ילד נוסף, להגדיל את מספר הנפשות? גם ידעתי שברגע שדודי יבוא, אני אפתח לו את הכל, הוא יקבל כמו כולם, ואף יותר. ליתום אני לא אגיד לא. ובשביל זה, התקציב של הרווחה לא מספיק. האמת, גם לא בשביל הבסיס...

אבל אשתי התעקשה, ואני אמרתי כן. התחלנו תהליך, ובסופו של דבר דודי הגיע אלינו עם מזוודה קטנה וחיוך גדול, וכמו שחשבתי כך היה: דודי השתלב נהדר בינינו, ואני נתתי לו הכל, כל מה שרצה. הוא לא רצה הרבה, אבל אני רציתי שיהיה לו הכל.

באותם ימים, חבר ניגש אלי והציע לי משרה שהתפנתה במועצה המקומית, בלי תקן, אמנם, אבל בהחלט דריסת רגל משתלמת. הגשתי מועמדות – וזכיתי. זו היתה שנה מדהימה, נהניתי מאוד מהעבודה וייחלתי לקבל תקן. במקביל, דודי גדל, והשילוב שלו בחזרה בחיי הקהילה היה טבעי וטוב. היה נראה שהוא עוד אחד מהילדים. אהבנו אותו מאוד, וגם הוא אותנו.

ואז הסבתא הגיעה. מאז הפטירה של הבת שלה, היא לא מוצאת נחמה, בעיקר כיוון שהנכדים מחולקים במספר בתים, ואין להם מקום ובית משותף. היא החליטה לקחת אותם אליה, למרות הקושי, בעיקר בשביל הצורך להוכיח שהיא כן יכולה. היא נלחמה על זה, והצליחה. נאלצנו להיפרד מדודי, רק שהפעם ידענו שהוא הולך למקום שבו כל המשפחה שלו יחד, דבר שיהיה טוב בעבורו, ללא ספק.

שמרנו איתו על קשר. מידי פעם היה מגיע לבקר. הסבתא הגיבורה שלו ניסתה לעשות הכל בשבילו ובשביל אחיו, אבל למרות הכל, היא לא באמת הצליחה להשתלט על כל החבריה. זה לא היה קל, לא לאישה צעירה, ודאי לא למישהי בגילה. היא נאלצה להיפרד מהם. שוב.

ושוב דובר על חלוקה, כי לא היה אף אחד שיכול לקחת משפחה שלימה. ושוב הגיע הטלפון, הפעם מהרווחה, והפעם אני עניתי. כשהעובדת הסוציאלית שאלה אותי אם אנחנו מוכנים לפתוח את הבית שוב, כי דודי נהנה מאוד והיה לו טוב. לא ידעתי מה לענות. אשתי היתה ערב לידה, והתינוק לא היה במצב טוב, הכינו אותנו לסדרת ניתוחים מיד לאחר הלידה. אמרתי לה שנחשוב על זה, כי המצב לא קל. לאשתי לא סיפרתי, רציתי שתהיה מרוכזת ועסוקה בלידה ובתינוק שיצטרך אותה ביותר. אבל אל תשאלו אותי איך, היא גילתה.

מאז, היא ממש "ישבה" עלי. שיגעה אותי בכל הצורות שדודי חייב להיות כאן, כי אין לו בית אחר. היא תסתדר, התינוק יסתדר, והילדים בטוח. ואז היא שלפה לי את השפן הכי גדול מהכובע. "דודי הביא לנו את הברכה הביתה, אתה לא יכול להגיד לו לא". הייתי בהלם. לזה לא ציפיתי. פתאום היא התחילה לפתוח לי את העיניים: איך הברכה חדרה לנו לבית מאז שהגיע, איך קיבלתי את המשרה מיד אחרי שהגיע, איך פחדתי מהפרנסה ובסוף גיליתי שההיפך. היא גם הזכירה לי את האוירה שהיתה בבית כשהוא היה וכשהוא עזב, כל מיני דברים קטנים שהסתדרו פתאום ככה סתם. שתקתי, היא צדקה ממני.

אמרנו כן.

דודי חזר אלינו, והאור חזר איתו. מספר ימים אחרי כן קיבלתי תקן בעבודה. חודש אחר כך אשתי ילדה תינוק. הרבה מהדברים שחששנו מהם הסתדרו, ומספר הניתוחים הנדרשים הצטמצם לשניים בלבד. שניהם עברו בהצלחה יתירה, מעל הציפיות. ראיתי את הברכה בעיניים. בשבילנו דודי הוא הברכה, המקור לטוב ולשפע. לא אכחש, אכן היו רגעים לא קלים, אבל עם כל ילד יש קושי, והוא לא עבר את המכסה של ילד רגיל (אם יש מכסה בכלל...). מצידנו נתנו לו הכל, כל מה שביקש. לא משהו שהייתי נותן לילדי, אבל לילד של ה' - אני לא עושה חשבון, אני רק מוציא. הקב"ה משלם הכל.

דודי גדל והיה לבחור מיוחד, בנוי לתלפיות, משהו נדיר באמת, רגיש ועם מידות טובות. ב"ה, השידוך שלו הלך ממש במהירות ובקלות. לחתונה שלו התחייבנו כמו לכולם. למרות כל הקרנות וארגוני החסד שבאמת פרשו חסותם ונתנו לו הרבה, אנחנו הוספנו, ועדיין תומכים בו. והפלא הגדול, שסיימנו לשלם את ההתחייבות שלנו עליו ועל הבן הגדול באותו היום. מעל הטבע ממש.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?

כי הבן הבכור שלי ניגש אלי לא מזמן ושיתף אותי שהציעו להם לאמץ תינוקת עם בעיה רפואית, והוא חושש. כן, אשתו רוצה, ואפילו מאוד, אבל הוא... הוא שאל אותי מה אני אומר. אחרי הכל, יש לי ניסיון... ואז אמרתי לו את כל מה שבעצם סיפרתי לכם כאן. אם אתה חושב שאתה רק עוזר לתינוקת – אתה טועה. אתה מכניס את הברכה הביתה. אני מבטיח.