רוב בני המשפחה לא קוראים את הטורים שלי. יש בזה גם משהו טוב

לפני הכל, כנראה בזכות הכותרת המסקרנת – בני המשפחה שלי דווקא יקראו את הטור שלפניכם. הם ירצו לראות אם הזכרתי אותם, האם זו פדיחה גדולה מדי שהם מוזכרים כך מעל כמעט 300,000 עותקים, ואיך בסופו של דבר הם יצאו תדמיתית מהטור הזה. אז אסתר, איתמר, טליה, עילאי, זמיר וצוריאל – נראה אתכם מדלגים הפעם. אין ספוילר.

כבר תקופה ארוכה שאוכלת אותי העובדה שאין נביא בעירו, ואין כותב טור במשפחתו. לפחות במשפחתי. בזמן שאני מקבל תגובות מרגשות ומחממות לב - אז דווקא בבית אין לי פרטנרים אמיתיים. אשתי אסתר קוראת את הטור בעיקר כי לא נעים לה (כך אני חושד. היא טרם הוכיחה את ההפך), התאומים הקטנים זמיר וצוריאל קוראים לסירוגין (בעיקר צוריאל הוא הקורא הנאמן, ואילו זמיר מלא תירוצים כרימון), אבל שלושת המתבגרים - לך תרדוף אחריהם. אני חושש שגם אם הייתי מבטיח אוזניות איכותיות של סוני בתמורה לקריאה של 4 טורים במשך חודש שלם, זה לא היה ממריץ אותם מספיק. ככה זה כשאתה שייך לדור שניחן ביכולות כתיבה של אנטילופה גידמת, והמקסימום שהם יכולים לכתוב זה "חחחחחחחח אנימת" או "לי תזמינו שווארמה עגל חריף ובצל סומק ושיפקה לפתיחת התיאבון חחחחח".

לפעמים אני חושב לעצמי שאולי אחרי מותי הם יכרכו את כל הטורים לספר, שדפיו המצהיבים יהיו ספוגים בדמעותיהם. רק אז הם יבינו בינם לבין עצמם "איזה חבל שלא הכרנו את העומקים של אבא בזמן אמת, לא ידענו שהוא כזה כתב דברים כאלה מעניינים ובעלי משמעות!". אולי אזכה לשמוע את התובנה הזו עוד בחיי, לכו תדעו. איפה הימים שבהם הם היו טרום גיל ההתבגרות, יושבים מסביבי ושותים בצמא את "סיפורי הצבא" שלי, על המ"פ שנתן לי מכחול ודרש ממני לצבוע איתו חדר שלם, או על הפעם ההיא שכדי לצאת מהתותחנים ולהיות ג'ובניק קרוב לבית, זרקתי רימון מבלי להוציא את הנצרה, ועוד המון סיפורי ילדות ומשפחתיות. את הכל הם שמעו ושתו בצמא.

ועכשיו? אני צריך לנדנד להם לקרוא את הטור שלי, משל הייתי כותב חובב או יוצר פואטרי סלאם שרק מחכה לאיזשהו פידבק קלוש. וגם כשהם קוראים, לא תמיד הם יודעים להעריך. את טור המחשבות האסוציאטיביות בליל ההליכה בירושלים שלחתי לחלק מהצוות שלי, וקיבלתי עליו תגובות מדהימות ומחזקות מאוד. ואצלי? אסתר לא אהבה, ואילו זמיר וצוריאל קראו 5-6 שורות, פיהקו במופגן והסבירו בידענות, משל היו מינימום עורכי "ניו יורק טיימס" ואני כותב מתחיל שמשווע להזדמנות הראשונה שלו, שזה לא מספיק טוב.

ועכשיו לנקודה הטובה ולגמרי ברצינות - יש בזה משהו מאפס מאוד ומקרקע למציאות. משהו שמנטרל אותך מהאגו. דווקא בגלל שאשתי לא מגיעה מעולם הכתיבה והיצירה, והיא לא רואה בי איזה איש תוכן משמעותי אלא רק מישהו שהצליח בתחומו (נניח, כמו בנקאי או מנהל שיווק) - זה מה שמחזיר אותי כל הזמן לקרקע. כשאתה מנהל ועורך ומקבל לא מעט פידבקים מהסביבה, תמיד יש סיכוי שתעוף על עצמך. בעבר אכן עפתי על עצמי כשערכתי את המקומון של קריית שמונה (מי ישמע, בדיעבד. אבל כשאתה מקבל תפקיד כזה בגיל 21, דקה אחרי השחרור מהצבא, זה בהחלט משבש את ראיית המציאות), אבל האופי נטול-האגו של אסתר, החזירו אותי לקרקע. כל הכתיבה והניהול והחשיפה - לא ממש מזיזים לה. היא צריכה שאשאב את השטיח, אזרוק את הפח, אקנה טרנזיסטור כי תכף מלחמה, וגם שאוציא כבר תיאום מס. היא לא מתמוגגת בדרך כלל מהטורים שלי, לרוב כבר מכירה את הסיפורים או את הרעיונות, ובאופן כללי - היא כמובן מתחברת לזיכוי הרבים ולמסרים, אבל מבחינתה - שם זה נשאר. אגב, אבא שלי עוד יותר לא קורא את הטורים שלי. ממנו אני בכלל לא מבקש.

אז במקום לבכות על מר גורלי ולחכות ליום שבו המשפחה תכיר בגדולתי - אני מחבק בינתיים את חוסר ההכרה הזה, את הבחירה של ילדי להתעניין בדברים אחרים לגמרי, ומבין: זו למעשה תרופת-נוגדן לאגו. הם מקרקעים אותי בעצם ההתעלמות החלקית הזו, וגורמים לי להסתכל על הכל בגובה העיניים ולא מטר מעבר.

אבל בכל זאת, הייתי מוכן לשלם כדי לראות את הפרצופים שלהם כשיקראו את הטורים אחרי מותי, ויבינו איזה אוצר הם הפסידו בזמן אמת.