הטלפון העיר אותנו בחמש בבוקר: "רודפים אחרינו"

אני זוכרת כמו אתמול את הטלפון שקיבלנו בחמש לפנות בוקר. "רודפים אחרינו", זעק אלינו בעז, "זו הסוכה", הוא הסביר.

בעז ושי הם שני חברים טובים, שהגיעו אלינו מקיבוץ קטן בצפון הארץ. "אנחנו לא בקטע של תפילין", הם אמרו לנו מיד כשנכנסו. צחקתי ואמרתי להם שאנחנו לא מכריחים אותם לעשות שום דבר. רק להרגיש בבית. את זה אנחנו כן מכריחים. הם הביטו בי בספקנות.

מהר מאוד הם הפכו לבני בית. ככל שחלפו הימים, הם כבר לא חששו לשבת בסדנאות היהדות שאנחנו עורכים מידי ערב. היו להם המון שאלות לשאול, והרבה תשובות לקבל. "מי היה מאמין שנהפוך ככה למשפחה", אמרו לנו. "מה יגידו ההורים שלנו, שהתחברנו ככה למשפחה של דוסים?!", צחקו.

חג הסוכות הגיע. מדי שנה אנחנו מכריזים על תחרות הסוכה המושקעת בהרי ההימלאיה. אנחנו מזמינים את החבר'ה לבנות סוכה גם כשהם נמצאים למעלה בהרים. הם בונים את הסוכה, שולחים לנו תצלום שלה, ואנחנו מצידנו מפנקים אותם בקפיצת באנג'י חינם בגבול עם טיבט, או ברפטינג של שלושה ימים בנהר הקליגנדקי. מלבד הרצון לזכות אותם במצוות סוכה, אנחנו עושים את זה גם על מנת לחבר אותם למועדים ולזמנים. כי קל מאוד לשכוח את החגים כשנמצאים אי שם בהרים הגבוהים.

בכל פעם מחדש אנחנו מדגישים לשמור על הטבע, ולא לפגוע, חלילה, ברשות הרבים. שלא יצא שכרנו בהפסדנו.

בראש השנה וביום הכיפורים, בעז ושי עוד היו איתנו, יחד עם עוד כמה מאות יהודים יקרים, אבל לפני חג הסוכות הם נפרדו מאיתנו לשלום, ויצאו לטרק של האוורסט, לא לפני שהבטיחו לנו שישתתפו בתחרות הסוכה המושקעת בהרים.

הם באמת השתתפו בתחרות ובנו סוכה נהדרת יחסית לתנאי השטח, אבל מסתבר שהעצים, שהיו זרוקים באין דורש, ושבהם השתמשו על מנת לבנות את הסוכה – היו שייכים למשפחה מקומית שחיה למרגלות האוורסט.  "פתאום שמענו צעקות", הם סיפרו לנו בשיחת הטלפון הקטועה בינינו "וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות". הם היכו אותם עד זוב דם, ורדפו אחריהם עם מקלות. "ניסינו להסביר להם שחלילה לא היתה לנו כוונה לגזול מהם את העצים לחימום הבית, אבל שום דבר לא עזר". כשבעז ושי ראו שהם לא מצליחים להיחלץ מהם, ומספר המקומיים רק הולך וגדל, הם החלו בצעדה מהירה לכיוון כפר דנגבוצ'ה הסמוך, כשהמקומיים דולקים בעקבותיהם. לאחר שלוש שעות מרדף, כשאנחנו על קו הטלפון מקטמנדו, מנסים להרגיע את המצב, המלצנו להם לנהל משא ומתן ולסגור על פיצוי הולם שנשלח אליהם מקטמנדו. בסך הכל מדובר באנשים מעוטי יכולת, וזו ההזדמנות שלנו לפצות אותם על עוגמת הנפש, ולתת להם קצת צדקה על מנת לשרוד את החורף המתקרב. הצלחנו לשחרר את הבחורים שלנו מידי ההמון, ושלחנו למשפחה הכפרית כמה אלפים של רופיות דרך פורטר (סבל) מקומי.

בעז ושי אמנם לא הספיקו לצלם את הסוכה שהם עמלו לבנות אי שם בגג העולם, אבל הם קיבלו מאיתנו גם את הבאנג'י וגם את הרפטינג. לפני שהם קפצו מאתר הבאנג'י, הם הסריטו לנו סרטון קצר, שבו הם מקדישים את הקפיצה לבית חב"ד, לסוכה אי שם באוורסט וגם קצת לבורא עולם, שמסתבר שכן קיים, למרות כל מה שהם חשבו בעשרים השנים האחרונות...