אלה לא הילדים שצריכים טיפול. אלה אתם!

"את יודעת כמה מעריכים אותנו? אני הקמתי מפעל חסד ענק של עזרה לנזקקים, יש לי 500 עובדים פרוסים ברחבי כל הארץ", אמרה חדוה בגאווה.

"נתנאל, אתה מנהל את מפעל החסד הזה יחד איתה?", שאלתי.

"אני קודם נותן מענה לילדים ולבית, ובנוסף אני עוזר לה בכל מיני חלקים לוגיסטיים כשהיא צריכה אותי", ענה נתנאל.

"ואיך הילדים משתלבים פה בכל הסיפור?", שאלתי.

"בגלל זה באנו אליך, תעזרי לנו לפתור את הבעיה של הילדים שלנו. אני מרגיש שהילדים מפתחים כל מיני 'שגעונות', וצריך לתקן את זה כמה שיותר מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי. שלא תביני לא נכון, רשמנו אותם למסגרות החינוכיות הטובות ביותר, יש להם הבגדים הכי איכותיים, אנחנו מקפידים על החינוך שלהם, שידברו בצורה מנומסת, עד עכשיו הם ייצגו את המשפחה שלנו למופת. לאחרונה הם התחילו לעשות לנו בושות, כל אחד בדרך שלו", ענה נתנאל.

"מה לגבי גבולות?", בדקתי.

"נתנאל הוא אלוף בזה, הוא איתם על כל צעד שלהם, ויודע איך לשים להם גבול. הוא לא מאפשר להם לסטות ימינה או שמאלה, ואם הם מאבדים כיוון, הוא יודע להעמיד אותם על מקומם באופן כזה שזה לא יקרה בשנית", ענתה.

"ומה איתך? איך הקשר שלך עם הילדים?", שאלתי את חדוה.

"באמצע השבוע אני עובדת עד שעות מאוחרות מאוד בעסק, מגיעה רק בשמונה-תשע בערב הביתה, ובדרך כלל בשבתות אני מתמוטטת, וכמעט לא יוצאת מהמיטה. נתנאל סוגר לי את הפינה עם הילדים כך שאני יכולה להיות רגועה ולחדש כוחות", ענתה חדוה.

"נתנאל, איזה דברים אתה מרגיש שחסר לילדים, לדעתך?", פניתי אליו.

"זו כל הבעיה, אם הייתי מגלה משהו שחסר להם, הייתי כבר מספק להם מיד. ברוך השם, יש להם הכל, וגם הכי טוב שאפשר: בגדים, אוכל, מסגרות הכי טובות והכי חשוב – גבולות. באמת, לא חסר להם כלום", ענה נתנאל.

"אני מסכימה עם נתנאל, ואני מגבה אותו בכל דבר, יש לנו חזית אחידה חזקה מאוד מול הילדים. קראנו הרבה ספרים על חינוך, ולמרות זאת משהו השתבש פה. אני לא מבינה מה, אולי זה החברים האלה שהם מסתובבים איתם. צריך לפתור את זה כמה שיותר מהר", אמרה ענת.

"זה ממש מדהים, האחדות הזאת שיש ביניכם. יש לכם מטרה אחת משותפת, שהפנים שלכם כלפיה. אתם מאוחדים מול הילדים, ויש לכם ממש חזון משותף. נראה על פניו שיש לכם זוגיות מדהימה, ושניכם אוהבים מאוד אחד את השני". זה באמת היה נראה מופלא.

"נכון, באמת אנחנו אוהבים אחד את השני", ענתה חדווה.

"אנחנו לא יכולים אחד בלי השני", הוסיף נתנאל.

נתנאל וחדווה המשיכו לתאר לי בפרטי פרטים למה נראה להם שהילדים שלהם מתחילים לפתח כל מיני קשיים. אחרי ששמעתי את כל הפרטים, הם אמרו לי: "אנחנו מבקשים לשמוע את דעתך".

"ראשית, האחדות והחיבור בינכם ממש מרשימים. השגתם ובניתם יחד מפעל חסד ומשפחה מפוארת. המקומות שבהם הילדים מתחילים להתנהג בצורה מדאיגה הם בעצם איתותי אזהרה. האיתותים האלה הם סימפטומים שילכו ויחמירו, ותמצאו את עצמכם במצב שבו הילדים שלכם רק ירצו לברוח מהבית".

"אבל אנחנו נותנים להם הכל, למה שירצו לברוח? מה אנחנו לא נותנים להם?", שאלה חדווה.

"אתם לא נותנים להם באמת בית. אין להם פה קשר של קרבה, אין פה אהבה, אין פה קשרים אמיתיים. לא הילדים צריכים טיפול, אלא אתם זקוקים להדרכה וליווי, אחרת המחיר ילך ויגדל".

ככל שהמשכתי להסביר להם, הרגשתי איך הבועה שהם בנו לעצמם הולכת ומתנפצת.

"אנחנו מחפשים לתקן, מה בדיוק אנחנו עושים לא בסדר?".

"כמו שאמרתי קודם, יש לכם מטרה משותפת חזקה מאוד. הבעיה היא שזו מטרה לא אמיתית, ולא טובה לבניית משפחה. זו מטרה שכל מה שמניע אותה זה הצורך התדמיתי של כל אחד מכם להיות נורמטיביים. זה דחף וצורך חזק מאוד שיש אצל שניכם. אפשר אפילו לומר, שאתם מנוהלים על ידי הדחף הזה בצורה שלא מאפשרת לכם לראות את הצרכים האמיתיים לבניית בית של אמת".

"מה הכוונה מנוהלים?", שאל נתנאל.

"לכולנו יש צורך כזה, להיות נורמטיביים, להיראות טוב בפני הסביבה. אנחנו יצורים חברתיים, וזה מצוין ואפילו בריא, כל עוד אנחנו מודעים לזה שזה משהו שהוא לגמרי חיצוני, ולא מאוחד עם הנפש שלנו", עניתי.

"למה את מתכוונת?", שאל נתנאל.

"אתן דוגמא: יכולים להיות שני אנשים שלובשים חליפה ולבוש יוקרתי מרשים. אחד ממש מאמין בזה, הוא מרגיש שהלבוש הזה הוא החיים שלו, וקשה לו לראות את עצמו בלי החליפה הזאת, זה גורם לו להרגיש בן אדם מכובד. השני לובש את זה כי הוא מבין שבשל התפקיד שלו הוא צריך ללבוש חליפה. זה לא תופס אצלו מקום מעבר לזה. 

"ברגע שאנחנו מכניסים את הנפש למקום שבו אנחנו חיים לפי התדמית, זה הופך להיות בית סוהר נוראי. זה מייצר מצב שבו אנחנו יכולים לאבד את היכולת לחשוב בצלילות על כל מה שאנחנו באמת רוצים. זו הסיבה שכרגע כל העשייה שלכם מנוהלת מתוך נקודת מבט של איך החברה תסתכל ותקבל את זה. פה נמצאת נקודת החיבור ביניכם. פה החזון המשותף שלכם שסובב רק סביב מטרה אחת: איך תצליחו לנהל חיים כשאתם נתפסים כאנשים מכובדים ונורמטיביים.

"ועבור התדמית הזו, שכל אחד מכם מקבל ממפעל החסד שבניתם, הילדים שלכם משלמים מחיר לא מידתי".

"אני מרגיש שאת צודקת, אבל זה גורם לי להרגיש ממש אבוד. מה אנחנו אמורים לעשות?", שאל נתנאל.

"קודם חשוב שתבינו על איזו נקודה נפשית יושב הצורך הזה בתדמית החזקה, ואז נוכל לבנות את המסע לרצון האמיתי בחיים שלכם", עניתי.

"על מה זה יושב אצלנו?", שאל נתנאל.

"אצלך, נתנאל, זה יושב על פחד, ואצלך, חדוה, זה יושב על ייאוש".

"ייאוש?", שאלה חדוה בפליאה.

"חיצונית לא רואים פה שום ייאוש, את צודקת. את אשה פעילה מאוד, מצליחה, כריזמטית, והיומן שלך מלא בלי סוף. ברור שתתפלאי שאני אומרת ייאוש. אבל כל העשייה שלך היא בריחה. את בורחת, כיוון שפנימית את מיואשת מאוד".

"ממה אני יכולה להיות מיואשת פה?", שאלה.

"את מיואשת מקשר של אמת. את לא מאמינה שבעולם הזה יכול להיות קשר של אמת, אז את מייצרת הרבה קשרים תדמיתיים. זו גם הסיבה לכך שאת בורחת מהקשר עם הילדים, את לא מאמינה שאת יכולה ליצור איתם קשר של אמת. את מאמינה שהעולם אכזר, וכולו תדמית, ואת חייבת לעמוד בתדמית הזו, כי רק ככה תשרדי.

"את, חדוה, צריכה ללמוד לצאת מהייאוש, להיפתח לקשר של אמת וללמוד להחזיר לעצמך את האמון בבני אדם. ואתה, נתנאל, צריך להיבנות מחדש, כי בפנים אתה מרוסק לגמרי, ורק נאחז בתדמית. אתה צריך להחזיר לך את האמונה בעצמך, שהשם אוהב אותך ויש לך כוחות, יכולות ובחירה חופשית.

"רק אחרי שתעברו את התיקון הזה בנפש שלכם, תוכלו ליצור חיבור אמיתי, ולהעניק לילדים שלכם בית חם, מלא באהבה, בריאות ואחדות.

הטור נכתב בהשראת שיעור של הרב אליהו לוי מבית הספר הגבוה לתורת הנפש.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן