רעייתו של ליאור וייצמן הי"ד: "אמרתי לילד שאבא מת, אבל עדיין אוהב"

"כשהודיעו לי שהוא נרצח ושמצאו את הגופה, היה לי חשוב לאסוף את כפיר ולהגיד לו שאבא מת אבל עדיין אוהב אותו, שהוא איתנו, ברוח ובנפש, בכל הצחוק, החיוך והתלתלים שתמיד אפיינו אותו. הוא תמיד איתנו בהומור וברגעים הקטנים. כפיר מאוד מחובר לליאור. הוא אמר לי: 'אמא, עכשיו לא יהיה מי שישחק איתי, שיצחיק אותי, שירקוד איתי, שישיר איתי'. אמרתי לו - הכל יקרה, יש מקום שאליו אנחנו יכולים ללכת ולהיזכר באבא". כך מספרת בראיון לחדשות 12 לימור, רעייתו של ליאור וייצמן הי"ד, תושב שדרות שיצא לרכב על אופניים ונורה על ידי המחבלים.

בהמשך היא משחזרת מה קרה כאשר השניים הלכו לבקר את האב בבית הקברות. "כפיר ביקש להגיע, לחבק ולנשק. הוא עלה על המצבה, חיבק ונישק את אבא, בדרך היחידה שנותרה לו", הוסיפה. "מאז הוא כל יום מבקש את אבא. כשאנחנו הולכים ברחוב והוא מוצא קונפטי לבבות על הרצפה, הוא אומר: 'את זה אני רוצה לשים על המצבה'. הוא מסתכל גבוה למעלה בשמיים ואומר: 'אמא, את רואה את הכוכב הכי בהיר בשמיים? זה אבא. הוא איתנו. תראי כמה כוכבים ונשמות עוד יש, אבל הכוכב של אבא הכי זוהר'. זאת הדרך שלו, ככה הוא רואה את אבא שמלווה אותו ונמצא איתו. הצחוק שלו תמיד יהדהד בנו".

"ביום ההלוויה עמדתי שם עם עיניים אדומות וכאב לב מהאובדן הטהור של האהבה שלי, ואמרתי לו במילים הכי ברורות שיש - אני אסיים את מה שהתחלת, אני אחצה את קו הסיום, ובקו הסיום יכריזו את השם שלך", סיפרה לימור על בקשתו של בעלה להמשיך ולרכב על אופניים, כפי שהוא היה עושה באופן מקצועי. "פרנקל, המאמן והמנטור של ליאור, הגיע להלוויה. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו: פרנקל, זה לא נגמר. אתה ממשיך איתי. החיוך שהיה לו על הפנים והגאווה, הוכיחו לי שאני עושה את הדבר הנכון.

"זה לגמרי מסר בשביל הילד ובשביל כולם, שמהתהום אפשר לקום ולמצוא נקודת אחיזה כדי להרים את הראש. אני ממשיכה את הדרך שליאור סלל עבורי. אני בוחרת לקום ולהראות שגם במקומות של אפר ושריפה, יש ניצנים של פריחה. המקום אומנם שרוף והרוס, עברנו חורבן, אבל יש פריחה בחוץ, צומחים וגדלים. זה מה שאני רוצה להראות לכפיר - שמהמקום הכי נמוך אפשר לעלות למעלה ולהגיע לקו הסיום".

על ליאור בעלה סיפרה לימור: "הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא הוציא אותי מהחושך, הוא האור שלי. כשליאור נרצח, משהו מהאור שבי נגנז, אבל ידעתי והיה לי ברור שאני חייבת לקום בשביל הבן שלי. כשליאור התקשר אלי באותה שבת ובכאב גדול אמר 'לימור, ירו בי, בואי לקחת אותי', היה לי מאוד ברור שאעשה הכל כדי להגיע אליו. עברתי תופת - ראיתי גופות, ירו עלינו, הרחיקו אותי מהעיר בבשורות ובתקוות שווא. רציתי כל כך למצוא את הגבר שלי, להגיע לאריה שלי, להוציא אותו מהמקום שבו הוא נמצא ולהחזיר אותו חזרה הביתה. הכל נגנז ונגדע, כל החלומות שבנינו, כל המטרות שרצינו, כל העתיד שהיה לנו - הכל נהרס באותו יום".