שווה סיפור: סוכר בכמות גבוהה

כאשר הייתי בת שמונה, עלו הורי ארצה מארצות הברית. כילדה, השינוי לא היה קשה או טראומטי, להפך, הכל היה ורוד ונחמד. גם אם היו קשיים פה ושם – זה לא מה שזכרתי, האווירה שבארץ ישראל חיפתה על הכל. גם מבחינה חברתית השתלבתי מצוין. בטבעי אני חברותית מאוד וזורמת, וזה הוסיף הרבה, כי אחרי הכל, ילדה חדשה מאמריקה, עם נעלים ממותגות וקלמר מפוצץ באביזרים חדשים ומעניינים שבארץ עוד לא נראו כמותם, זה בהחלט מושך וקוסם כל אחת. גם המבטא היה יוקרתי ומלא עניין, כי לדבר אנגלית זה פלוס גדול, ובנוסף לכל, הייתי חברה של כולם, עממית ולא מתנשאת, כך שכולם אהבו אותי והרגישו בנח לידי.

תמיד ראיתי את הקשיים כפלוס. ככלל, הורי לימדו אותי משהו חשוב מאוד בחיים: איך שתרגיש – ככה יראו אותך. ואני הרגשתי זאת במוחש, הגישה של הורי לעולם היתה חיובית ואופטימית. תמיד טוב, ומה שלא – תלמד איך לעשות אותו טוב יותר, הדרך הזו נתנה לי המון, היא גם עזרה לי מאוד בהתאקלמות, ובכלל בהתמודדות שעוד נכונה לי.

לאחר תופעות שונות שהחלו להופיע אצלי, כמו יובש קיצוני בשפתיים, חולשה גדולה וצורך לשתות בלי הפסקה כמעט, הורי פנו איתי לבדיקות, בהן נקבע שיש לי סוכרת סוג 1 – שמכונה גם סוכרת נעורים. זוהי מחלה כרונית, שתלווה אותי לכל החיים, וצריך ללמוד איך לחיות איתה. אם מתנהלים נכון, היא יכולה להיות חברה טובה, שצריכה תחזוקה שוטפת שאסור להזניח.

ככה הורי קבלו את הבשורה, וככה הם העבירו לי אותה. בפשטות, בלי דרמות, עם הרבה הסבר ומודעות. כך גם חיברו אותי למשאבת אינסולין אוטומטית, שהיתה פתרון מתקדם אז, ולימדו אותי להשתמש בה ולקרוא אותה נכון. בגיל תשע כבר ידעתי לאבחן את עצמי בעצמי, למדתי לדקור ולפענח, ללחוץ על המשאבה אם צריך, ידעתי ממה להיזהר ובעיקר מה אני חייבת לאכול כדי שלא תיפול לי רמת הסוכר בדם. הכל היה טבעי כל כך, שלא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להסתיר. בקלילות סיפרתי לחברותי על השינויים בחיי, ומובן שהצוות בבית הספר עודכן על ידי הורי. הראיתי לחברות את המשאבה הצמודה. היו הרבה שאלות של איך, כמה ולמה, וניסיתי לענות כמיטב הבנתי. גם מה שלא ידעתי לענות עליו – זכרתי לשאול בבית ולחזור עם תשובה. זה התקבל טוב כל כך, שהחברות שלי היו עוזרות לי, אם שכחתי לאכול, או הייתי חייבת משהו מתוק.

מבחינתי, האירוע הסתיים בזאת.

אבל היתה בת אחת, שעד אז ממש אהבתי אותה, שהתחילה פתאום למרר את חיי. ממש חיפשה אותי בכל דרך. לכל מה שעשיתי – היא לעגה, חיקתה, שמה רגליים. לאט ובתחכום רב ממש מיררה את חיי. זה נחת עלי משום מקום. מילדה עם מעמד איתן וחברות בלי סוף, התחלתי להרגיש בשדה קרב, מכבה שריפות ובעיקר מנסה לפענח למה? מה היא רוצה ממני?

לא קיבלתי תשובות, בטח לא ממנה. מבחינתה היא לא עשתה כלום. עיקר ההצקות שלה נסבו סביב הסוכרת שלי. היא לעגה וצחקה על הסוכר בכל הזדמנות, מתקנדסת מול המורות שיש לי ווקמן, והנה, אפשר לראות (בזמנו, לפני עידן הדיסקמן, היה ווקמן שהיה עם קלטות. המשאבה היתה בגודל דומה, כך שהיה נראה מהצד שיש לי ווקמן), והכל בפנים תמימות וחסודות מאוד. היא הלעיטה את הבנות נגדי, ממש השקיעה מאמצים, ולא היה לי איך להתמודד מולה. כשסיפרתי להורי, הם הזדעזעו מאוד, אבל עבדו חכם. הם פשוט לימדו אותי אסטרטגיות כיצד להתעלם ממנה, כמה שאפשר, ומנגד חיזקו לי את הביטחון – מה שעזר לי, לפחות, לא להתייחס אליה כל כך. בהמשך השנים היא התאזנה קצת, אבל אני נזהרתי ממנה מאוד.

אילולא ההורים שלי, הסיפור הזה יכל להיגמר אחרת לגמרי. כמה שניסית לדון אותה לכף זכות ולראות את הטוב שבה, זה התרסק די מהר, כי שוב היה לה מה להגיד. המשכתי את חיי, כשמבחוץ היה נראה שהכל רגיל, חברתית ובכלל, אבל בפנים הייתי פגועה וכעוסה.

כאשר נרשמנו לתיכון, ההקלה שלי היתה גדולה מאוד כשראיתי שהיא לא מגיעה יחד איתי לאותו המקום. סיימתי את הלימודים בבית הספר היסודי, והתחלתי דף חדש בתיכון. גם שם המשכתי במדיניות שלי: סיפרתי מיד שאני סוכרתית. שם עוד היה איזשהו ידע קלוש על המחלה, כך שהיה משהוא להיאחז בו, אבל עדיין מצאתי את עצמי מסבירה לכל מי שהתעניינה. הכל היה טבעי ומתבקש, וכמובן שהיחס מנגד היה תואם. כולן קבלו אותי ככה, כמות שאני, אני והסוכר שלי. בהבנה גדולה ואפילו בהערכה גלויה. שם נשרו ממני כל הכאב וההקנטות. חייתי חיים מלאים ושמחים. ככה גם התחתנתי – הכל היה על השולחן, דבר לא הוסתר, בכנות ושקיפות מלאה. זכיתי להקים בית וזכיתי גם לילדים. המשכתי לנהל את המחלה ולחיות איתה בשלום. שנות הילדות צללו לתהום הנשייה, עד שפגשתי אותה במרפאת הסוכר בעיר, עם הבן שלה.

ברגע הראשון נבהלתי, דחף ראשוני שהוטבע ממני עוד מאז. ברגע הבא זו היתה הפתעה, גם בשל העובדה שמצאתי אותה עם הילד שלה כאן, והמשמעות ברורה, וגם מהתגובה החמה שלה. היא ממש חיבקה אותי בחום, כאילו היינו החברות הכי טובות. הכל היה נראה לי מוזר ולא מתואם בכלל, בין הרגשות שהיו אצלי לבין מה שקיים אצלה. סימני הקריאה התערבבו לי עם סימני השאלה. הייתי במיקס גדול. ואז היא הורידה לי את משפט המחץ: "תכירי את הבן שלי, גם הוא סוכרתי, אני חייבת לך הרבה".

את החלק הראשון של המשפט כבר הבנתי לבד, אבל הסוף שלו הפתיע אותי. "למה הכוונה?", שאלתי אותה, מחכה להסבר.

"בזכותך קיבלתי אותו כמות שהוא. ממך למדתי איך לחיות עם זה בגאווה, בטבעיות, ברוגע. ממך למדתי איך להסתכל על זה נכון ולחיות עם זה נכון, אני כל כך מודה לה' שהביא לי אותך כתקדים. היית לי למודל, השראה, ואת זה אני מעבירה גם לו, שלא יעבור את מה שאני עברתי".

נשארתי עם מבט לא ברור. פשוט, משהו כאן לא ברור לי, על מה היא מדברת בכלל? היא הרגישה שאני לא ממש בקו איתה. "מה קרה?", היא שאלה. "אני פשוט לא מבינה למה את מתכוונת".

ואז היא המשיכה, מנענעת לי את המרפק. "נו, את לא מבינה? את לימדת אותי איך לקבל את הסוכרת, איך להתמודד איתה, בזכותך אני היום כאן איתו". ושוב, אני לא מבינה.

"אני לא כל כך מבינה", עניתי, וכנראה אז היא הבינה. "את לא יודעת שיש לי סוכרת נעורים?", היא שאלה בתמיהה. ואז נפלו לי כל המרעומים. בומים אדירים בראש, מתפוצצים בלי הפסקה. הסתחררתי. היא. אומרת לי עכשיו שיש לה סוכרת.

הזעם עלה לי מחדש. "אז למה לעגת לי כל כך?!", שאלתי חצי בתרעומת וחצי בתמיהה.

היא סיפרה על נקודת המבט שלה. היא, בשונה ממני, גדלה במשפחה שבה המחלה היתה גנאי, משהו שחייבים להסתיר. היא התביישה בזה כל כך, שהיא ממש כעסה שאני באתי ככה וסיפרתי לכולם על עצמי, ובעצם יכולתי לחשוף אותה. לה לא היתה המשאבה החדשנית שהיתה לי, מה שעוד הוסיף לקנאה שלה. היא פשוט הסתבכה עם עצמה בכל הנוגע למחלה ואלי, היא ראתה אותי כאויבת שחושפת לכולם את החולשות שלה. אף על פי שהדיבור היה עלי בלבד, היא חששה שעכשיו יסיקו את זה גם עליה. כאקט הגנה היא פשוט לעגה לי, כדי שאף אחת לא תחשוב, אפילו לרגע, שיש לה גם... מובן שהיתה גם קנאה עם הערצה, שיצרו מערבולת קשה שהיא לא ידעה איך להתנהל מולה בצורה נכונה. מה שהיה לה הכי קל, זה להקניט אותי. כמה שזה עצוב, זה הכלי היחיד שהיה לה, מה שהיא הכירה.

היא ראתה אותי כמישהי חזקה, מובילה. לא חשבה לרגע שאני פגועה ממנה כל כך, ששמתי לב אליה בכלל. מבחינתה אני עברתי לסדר היום, ולא התייחסתי אליה.

כאשר היא עברה לתיכון, היא החליטה לפתוח דף חדש ולהתנהל בשקיפות וטבעיות רבה יותר. היא לא סיפרה כמוני, כי אחרי הכל קשה לשנות פאזה בלי גב תומך מאחוריך, אבל בהחלט שיתפה את החברות הקרובות לה. זה הקל עליה כל כך, שממש נהיו לה חיים אחרים. מכאן היא רק אימצה את השיטה. ועכשיו, אצל הבן שלה, היא החליטה ללכת על הקו הנכון מבחינתה. הכל על השולחן, בדיוק כמו שראתה אותי מתמודדת.

החלטתי לפתוח את הכל, להציף. סיפרתי לה על הצלקות שיש לי ממנה, על הכעס והפגיעה המתמשכת, העלבונות וכאבי הלב שהיא הסבה לי. היא היתה המומה ממש, היא לא האמינה שככה ראיתי את הדברים, ושלמילים שלה היה כזה כוח. היא המשיכה להעריץ אותי כל הזמן, רק לא ידעה לתרגם זאת למעשים נכונים. היא ממש התנצלה, וביקשה סליחה ממעמקי לבה.

היום, כאשר היא רואה את הבן שלה בהתמודדות מול החברה, היא ממש מפחדת בשבילו, ועם מה שסיפרתי לה – היא מבינה עד כמה זה מצוי, איך בקלות רבה כל כך אפשר לפצוע לב של בן אדם, ועד כמה זה יכול לרסק ולהכאיב, גם אם הצד השני הוא החלש בתמונה.

עלי, אישית, השיחה הזו הקלה מאוד. הוצאתי את כל המוגלה, והיה לי בהחלט מזור בכך שהצד השני הבין, לקח אחריות והתנצל. סגרתי מעגל.

היא הודתה לה' שארגן את הפגישה הזו בינינו, בצומת הכל כך סמלית ומשמעותית לשלושתנו – מרפאת סוכר. מה אפשר לומר? סוכר בכמות גבוהה, לפעמים זה דווקא יתרון...