כיצד אפשר לשמוח השנה בפורים בצל המאורעות המורכבים?

א. פורים, חג שכולו שמחה ואחווה, נחוג השנה בצל מאורעות האסון הלאומי שפקד אותנו באותה שבת שחורה והמלחמה הממשיכה ומתקיימת בעקבות כך, ובנוסף, באווירה החברתית המקוטבת והמחלוקת העמוקה בציבוריות הישראלית.

כיצד ניתן לשמוח בשעה שרבים מבני עמנו "נתונים בצרה ובשביה", בשעה שרבים אחרים עדיין מגויסים ונמצאים בלחימה או חלילה פצועים וכואבים או לא עלינו כבר עלו למרומים? כיצד ניתן לקיים "מתנות איש לרעהו", כאשר הרגשת הפילוג והקיטוב מאפילה על האחדות הרצויה ותחושת היחד? אם לשפוט על פי הנאמר והנכתב בערוצי התקשורת והרשתות החברתיות, נדמה כי אבחנתו של המן הרשע נכונה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". במצב עגום זה, איך בכלל ניתן לקיים את בקשתה הנצחית של אסתר המלכה ממרדכי היהודי: "לך כנוס את כל היהודים"?

ב. השאלות הללו אינן תיאורטיות, לצערנו. הן אקטואליות להחריד. אך בתור עם בעל היסטוריה ארוכה של צרות ופרעות, כמו גם רגעים של הצלחות מזהירות, עלינו לדעת, ובכך גם נחמה, שאין אנו הראשונים הניצבים בפני שאלות אלו, ואין אנו היחידים הנדרשים להשיב על כך – ולשמוח למרות הקשיים. נביא להלן את תשובתו של הרב קוק זצ"ל לשאלה מה לשמחה בעת מחלוקת, ואת תשובתו של האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל לשאלה בדבר שמחה בשעת מלחמה ואובדן.

ג. בשנת תרצ"ד, כתב הרב קוק את הדברים הבאים, ונראה כאילו הם נכתבו היום: "בימי הפורים האלה, בשעות קשות הללו שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל, צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת (נפסק) שלום הבית אצלנו, שלום בני ישראל... הייתכן עכשיו, אתה אומר 'לך כנוס את כל היהודים', כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם... הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים... הפיזור והפירוד אוכל אותנו". על מנת לענות על כך, חוזר הרב קוק למילותיו של המן הרשע מהמגילה: ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד. אכן, מחלוקות וויכוחים מאפיינים במידת מה את עם ישראל, ואולי ביתר שאת – בחיצוניות. אך בפנימיות, בראשית הדברים, ביסוד – אנחנו עם אחד.

ד. המחלוקות שלנו, שהן בבחינת קליפה, הן נוראיות. באורח פלא, גם אויבינו – "גם ההמנים של כל הזמנים", כלשון הרב קוק, מזהים אותן כנקודת תורפה. אך המחלוקות אינן המאפיין המרכזי של עם ישראל במקוריותו, וגם, כפי שמדגיש הרב קוק, אין זו דרכה האמיתית של היהדות. וכדבריו: "הפעם מוכרחים להודות על שגיאותינו שאנו חושבים לתאר את עצמנו, את מהותה של היהדות על פי המראה החיצון שלה, על פי הפומביות שהיא הזיבוריות שלה, ומזה בא הפחד שאנו מתפחדים מפני קלסתר פנינו אנו".

ה. מעבר לעומקים הקבליים והרוחניים שבהם עוסק הרב קוק, הוא מעניק פרספקטיבה חשובה לימינו אנו: המחלוקת והקיטוב המצטיירים מתוך החברה הישראלית, ומועצמים באמצעות התקשורת והמדיה, אכן קיימים. הם אומנם ממשיים, אבל חיצוניים בלבד. לדעת הרב קוק עלינו לשוב ולגלות את האותנטיות של העם היהודי. זוהי משימה קשה, אך לעיתים דווקא בשעת צרה, היא אפשרית יותר. וכדבריו: "דווקא על ידי מזעזעינו אלה, נבוא לחוש שיש לנו נפש כללית בלתי ידועה, נפש אומתית גדולה, אשר הסחנו את דעתנו ממנה, והיא מלאה עוצמה ויש בה כוח להעמידנו על רגלינו, לחדש את חיינו כימי עולם ולעמוד גם כן נגד כל מיני העמלקים החפצים כל כך לזנב את נחשלינו". כאשר בוחנים את מעשי החסד והגבורה, אליהם היינו עדים לאחרונה, ניתן בהחלט לשמוח בידיעה שהם הביטוי הפנימי העמוק של עם ישראל.

ו. האדמו"ר מפיאסצנה, אשר רבים מבני משפחתו הקרובה נרצחו בחייו בתקופת השואה, וכך עלה, בסופו של דבר, גם בגורלו, ביקש להשיב לשאלה איתה התמודד בתקופת מלחמת העולם השנייה: כיצד אפשר לשמוח בשעת צרה. לטובת כך, העניק האדמו"ר פרשנות מיוחדת למימרא המפורסמת מתיקוני הזוהר הקדוש: "פורים כיום הכיפורים". וכך הוא כתב: "יום הכיפורים, התענית והתשובה ביום זה, לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם". השמחה בפורים, קובע האדמו"ר מפיאסצנה, היא מצווה. היא חובה כפי שהצום ביום הכיפורים הוא חובה. השמחה איננה פריבילגיה. היא לא בהכרח נובעת בעקבות אירוע מיטיב. היא אינה תלויה בהלך הרוח של האדם. גם אם האדם נמצא, כלשונו: "בשפלות, ובשבירת הלב והמוח, וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו". גם אם חלקים מהלב שלנו כואבים ושבורים, עדיין ניתן וצריך, ולדעת האדמו"ר מפיאסצנה – חובה, להכניס בלבנו, ודווקא בפורים, לפחות ניצוץ של שמחה.

ז. "אין זה דבר של מה-בכך, אם אתה מצליח לשמור על עליצות רוחך בהיותך נתון בתוך עניין קודר ואחראי מעל לכל שיעור: וכי יש דבר נחוץ יותר מן העליצות?", כך כתב הפילוסוף פרידריך ניטשה. לא פשוט להיות בשמחה כאשר אנו נושאים עיניים ורואים את המתרחש סביבנו, כאשר קולות דמי אחינו ואחיותינו צועקים אלינו מן האדמה. הבנת דבריהם של הרב קוק והאדמו"ר מפיאסצנה, מאפשרת לנו לחדד את משמעות השמחה ולהבין כיצד ניתן ליישמה בחיינו. השמחה הפנימית היא אינה תוצאה, אלא סיבה. אין מחכים לשמחה, היא אינה תגובה, אלא פעולה ראשונית המחוללת שינוי ותיקון, והיכולה "להמתיק את הדינים". היא אינה שכחת העבר או ניסיון הדחקה של המציאות המורכבת. יוצרים אותה מתוך מודעות: מחליטים לחיות מתוך שמחה. השמחה האמיתית מעידה על חוסנו של האדם, על יכולת הבחירה החופשית שלו לקבוע בעצמו את מצב רוחו חרף המציאות שאינה תמיד תלויה בו, ולראות מעבר לחיצוניות. בהקשר זה, כתב חתן פרס נובל – הפילוסוף היהודי-צרפתי הנרי ברגסון, את המילים הבאות: "הנוקשה, המוכן ועשוי, המכני, בניגוד לגמיש, למשתנה בלי הרף, לחי. הפזירות בניגוד לתשומת הלב, בקיצור – האוטומטיות בניגוד לפעולות החופשיות, זהו סוף-סוף מה שהצחוק מתכוון להטעים ולתקן".

ח. השמחה היא בחירה, והיא נובעת מהאמונה שהטוב ינצח. היא מבע של תקווה, אופטימיות וביטחון. לאור כך, ניתן להבין טוב יותר את תפילתו של הרב קוק ואת בטחונו: "סגולת עם אחד שלנו תנצח את כל הצד המפוזר והמפורד שלנו... וכבימי מור והדס יאמר גם היום: ישנו עם אחד מאוגד וגבוש, עומד בחוסנו לבנות את כל הריסותיו מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין, אשר בו גנוזה היא הברכה של 'לך כנוס את כל היהודים'...". כן יהי רצון.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.