משפט דרייפוס: כך התחילה הפרשה המפורסמת בהיסטוריה

ב-5 בינואר 1895, לפני 130 שנה, עגנה ספינה קטנה ב"אי השדים" שבאזור האיים הקאריביים. שוטרים חמורי סבר גררו מתוכה איש גבוה, וסיננו מספר קללות בצרפתית. הם השאירו אותו על החוף והפליגו לדרכם. לא היה צריך יותר מזה, שכן לא היתה שום דרך לצאת מאי השדים, אי קטנטן ששימש כמושבת עונשין, ג'ונגל שורץ מחלות ומזג אוויר נוראי. 75% משוכני האי שהיו אסירים מגורשים מתו במשך הזמן.

שמו של האיש הזה היה אלפרד דרייפוס, ולשם הגיע לא בגלל שביצע פשע, אלא בגלל שהיה יהודי.

אלפרד דרייפוס היה קפטן ארטילריה בצבא הצרפתי, שהואשם בריגול עבור יריבתה המרה דאז – גרמניה. צרפת הפסידה לגרמניה ב-1871, היא חויבה בפיצויים משפילים, והיהודים היו כמובן "אשמים". הם הלוו כסף לממשלת צרפת כדי לשלם את הפיצויים, והם תוארו כמתעשרים מריבית, כמוצצי דם הצרפתים, כמשתלטים וגם כתומכים בגרמנים.

מי שריכז את המרגלים הגרמנים בצרפת, היה הנספח הצבאי הגרמני בפריז: מקסימליאן פון שוורצקופן, עוזרת הניקיון במשרדו, היתה צרפתיה פקחית שהתחזתה לטיפשה, לא יודעת קרוא וכתוב ולא מבינה מה שמדברים אליה, וכך הצליחה בערמה לגנוב את תכולת סלי הנייר במשרדו. מגרסות לא היו עדיין, ולכן אנשי הריגול הנגדי הצרפתי יכלו להדביק את קרעי הניירות ולהתעדכן כמעט "אונליין" על המרגלים לטובת גרמניה.

אחד המסמכים האלו נכתב לכאורה על ידי אלפרד דרייפוס, וסיפק לכאורה מידע על הצבא הצרפתי. לדרייפוס נערך משפט מהיר, ובסיומו עבר טקס משפיל בכיכר מרכזית בפריז, בו נקרעו דרגותיו, נשברה חרבו והוא נשפט לגירוש לאי השדים. פרשת דרייפוס עוררה גל אנטישמי, כי היא הוכיחה, כביכול, את בוגדנותם של היהודים. העיתונאי האוסטרי, בנימין זאב הרצל, שנשלח לסקר את האירוע, הבין פתאום ששנאת ישראל אינה תלויה בשום דבר, היא פשוט קיימת ותהיה כזו לעולם, ולכן על היהודים להתנתק מהגויים.

לא חלף זמן רב והתברר שהמסמך שעל פיו הורשע דרייפוס הוא זיוף פשוט ונקלה, שאף בית משפט רציני לא היה נופל ברשתו. תנועה של אנשי רוח יצאה במניפסטים וקריאות לציבור לשפוט אותו מחדש, ואכן, משפט חוזר הקל בענשו, ולבסוף הביא לחנינה מוחלטת. דרייפוס יצא זכאי, אך יהודים רבים כל כך לאורך הדורות נשנאו והושמצו ואף הורשעו במשפטים מושחתים, עד שהכינוי "משפט דרייפוס" הפך לביטוי שמציין משפט שקר ועוול.