סיפור קצר: הכל בגלל הקול

השעה היתה 7:30 בבוקר. הייתי תורנית חצר בבי"ס "בירב" צפת (אז ביה"ס היה ממוקם בעיר העתיקה, כיום תלמידי ברסלב לומדים שם). אל שער בית הספר נכנסה המורה לספורט שברכה אותי בברכת "בוקר טוב". רציתי להשיב לה "בוקר טוב" בחיוך, אך קולי בגד בי. לא הצלחתי להוציא הגה מפי.

בחצר בית הספר צמחו מספר עצי נוי במרחק זה מזה. עמדתי ליד אחד מהעצים וניסיתי לכחכח בגרוני, אולי בחסדי שמיים אצליח להוציא הגה מפי, או לפחות הברה, אך לשווא.

הרגשתי שבשבוע האחרון אני הולכת ומצטרדת מיום ליום, אך בכל זאת הצלחתי לעמוד מול תלמידי הכיתה וללמד. אבל הבוקר.... מה קרה?! מה אעשה?! מאין יבוא עזרי?! חשבתי בלבי.  

נכנסתי בוכייה לחדר המורים כשאני חסרת אונים.

השעה 8:00, הפעמון צלצל להיכנס לכיתות אך חלק מהתלמידים, בלהט משחקם, נשארו לשחק ולרדוף אחרי הכדור. לא הייתה מורה בחצר שתאיץ בהם לעזוב את המשחק, היות שהמורות נשארו בחדר המורים להרגיע אותי.

בכיתי לא רק ממצבי הנפשי והבריאותי, אלא דאגתי הייתה נתונה גם לתלמידי הכיתה. הלא אני מחנכת כיתה א', ומה יהיה עם התלמידים? הם בתהליך קריאה! מי תחליף אותי? מאין ישיגו כעת מורה מקצועית לכיתה א', שיודעת להקנות קריאה ולבסס את מקצועות הליבה בגיל הרך?

מהל בית הספר, מר מרדכי קקון, נכנס לחדר המורים ושאל בכעס: "מה קרה לכן?! למה אתן כאן ולא בכיתות?", הן הפנו אצבע כלפי ואמרו "היא... שושנה...", וצעדו לעבר כיתתן כשעל פניהן ארשת רחמים.

הוא ביקש ממני להגיע למשרד. הוא חש את כאבי ודיבר אלי כאב אל בתו: "שושנה, לכי לטפל בעצמך, אל תדאגי לתלמידי הכיתה. אני אחפש מורה מחליפה שתלמד בכיתתך עד שתחזרי אלינו בריאה ושלימה".

יצאתי בברכיים כושלות מהמשרד, והנה, כבר אני נתקלת בבעיה – מה אומר לנהג האוטובוס? באיזו תחנה אני צריכה לרדת? (אז התעריף היה שונה בין תחנה לתחנה). אתגבר על המבוכה, אמרתי לעצמי, ואצעד מספר קילומטרים עד שאגיע לביתי (ברחוב אנילביץ – בדרום העיר צפת).

אך הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעצמן לכל אורך הדרך.

בעלי חזר הביתה בסיום יום העבודה מבית ספר "הוד הלבנון" בדובב, שאותו ניהל. הוא לקח אותי למרפאת קופת חולים, ולאחר בדיקה אינטנסיבית אמר הרופא בארשת עצובה: "גברתי, יש לך פוליפים על מיתרי הקול, עליך לרדת כעת לבית חולים".

בבית החולים בצפת אששו את הבדיקה. הרופא חזר על אותם ממצאים, ואמר: "יש לך פוליפים על מיתרי הקול". אך הוא הוסיף: "עליך לעבור ניתוח".

לאחר עלעול בפנקס נקבע תאריך לניתוח לעוד מספר שבועות. חזרתי הביתה בהרגשה לא נעימה. אני כעת לא מורה... אבל אני אמא ל-2 ילדים, האחד בגן חובה והשני בן שנתיים. איך אתפקד בבית עם הילדים?! זה אפשרי?! ממש לא!

הייתי כשבר כלי, למרות העזרה הרבה והסיוע מצד בעלי. יש אמא בבית, אך היא לא מצליחה לתקשר עם הילדים אלא רק באמצעות תנועות ידיים.

סוף סוף הגיע התאריך המיוחל...

כתבתי לבעלי בפתק: "אין צורך שתתלווה אלי מחר לבית הרפואה, היות שאצטרך לעבור בדיקות טרום ניתוח וצום. ביום הניתוח הישאר לצידי".

את הילדים הורדתי לחמי ולחמותי בטבריה. הם תמיד היו עוגן הצלה עבורי כשהצטרכנו לשמור על הילדים. והנה, בסביבות השעה 10:00, בלילה, התקשרה אחותי שרה (האחות הבכורה) מירושלים, ושאלה את אמי: "אמא, ילדתי לפני כשבועיים. למה שושנה לא מתקשרת לברך אותי במזל טוב?!".

"שרה, זאת הבעיה", ענתה אימי, "שושנה לא מרגישה טוב. היא לא מדברת. מחר היא צריכה בעזרת השם לעבור ניתוח".

זה לא היה מקרה שהיא התקשרה באותו לילה. מקרה – אותיות רק מה'!  - למחרת בבוקר, עוד בהיות בעלי בדרך למשרד, לא הפסיק הטלפון מלצלצל.

מעבר לקו נשמע קולו של שמעון גיסי: "אריה, מה קרה לך?! ככה אתה שולח את אשתך לניתוח?!".

"מה אעשה?", שאל בעלי בהתנצלות, "הרופאים שבדקו אותה אמרו שהיא חייבת לעבור ניתוח להסרת הפוליפים".

"לא ולא", פסק גיסי, "תיסע לבית החולים לבטל לה את הניתוח! בקש מהרופא שיכתוב לך את הדיאגנוזה, שלח לי דרך פקס והרב גרנמן מבני ברק יחליט מה לעשות".

באנחת רווחה, לאחר כל הבדיקות שנתבקשתי לעשות, הגיע תורי להיכנס למנהל המחלקה, ד"ר זוהר – רופא לאף-אוזן-גרון. כשקרא את הממצאים, הוא הרים את הטופס בידו ואמר: "גברת, תעלי למחלקה לאשפוז, תתחילי בצום. מחר הניתוח!".

באותו רגע נפתחה הדלת. בעלי נכנס בסערה ואמר לרופא: "דוקטור, באתי כדי לבטל לאשתי את הניתוח. היא באה ממשפחה דתית, ורוצה שהרב יחליט".

הסתכלתי עליו כתרנגול בבני אדם. מה קשור רב שיחלט עבורי?! הלא חיכיתי לניתוח הזה בכיליון עיניים!

רקעתי ברגלי כמסרבת לשמוע, ובאצבעי סימנתי לא ולא. אך הרופא אמר לי בצורה מרגיעה: "גברת, לנתח תמיד אפשר, אך יש טוב יותר מלבוא עם ברכה של רב?".

מועד הניתוח נדחה לתאריך אחר.

הממצאים נשלחו לגיסי, שהגיע מיד לרב גרנמן, שאמר: "אני לא מכיר את הרופאים המנתחים בצפת, אך תגיד לה שתגיע לבית חולים הדסה עין כרם דרך שרות פרטי, לפרופסור גיא".

הגענו לבית החולים. בפרוזדור הקליניקה ישב הרופא על ספסל וחכה לנו. הוא ברך אותנו לשלום, אך אני לא השבתי.

"אומרים שלום", אמר הרופא, אך בעלי ענה לו בחיוך מבויש: "ד"ר, זאת הבעיה – אשתי לא מדברת".

במהלך הבדיקה שאל אותי הרופא: "את גננת? מורה?".

"מורה!", ענה בעלי. "ד"ר", המשיך בעלי, "בצפת שלחו אותה לניתוח, אך הרב אמר שאתה תבדוק ותחליט".

"ניתוח?! מה פתאום ניתוח?! הרב גרנמן חכם גדול הוא, לא צריך ניתוח!", השיב הרופא, "אשלח אותך לקלינאיות תקשורת ברקטי בטבריה, ותלמדי לדבר נכון. את נראית עייפה. תגיעי אלינו מחר בבוקר, ונוציא אותך מדברת", אמר הרופא.

הגעתי למחרת לבית החולים הדסה עין כרם. בעלי חזר לבית הספר, היות שבאותו יום היה אמור להגיע יושב ראש הכנסת, מר דב שילנסקי, ולהיפגש עם משלחת מדובב ועם חלק מאנשי החינוך.

לאחת כמחצית השעה, בעזרת תרגילי הרפיה, לא יאמן כי יסופר – הצלחתי לדבר!

התקשרתי למזכירה, בקשתי ממנה שתעביר אותי לבעלי, אך שקט. דממה שררה מעבר לקו. היא היתה המומה לשמוע אותי, הרי בעלי ספר לצוות שלו על המצוקה שבה אני שרויה. בינתיים האסימונים ירדו בזה אחר זה. עמדתי בכניסה לבית החולים, ומחמת הרעש נאלצתי להגביר את קולי: "אריה, אני חוזרת הביתה, אני מדברת, ברוך ה'", אמרתי לבעלי.

הוא היה המום. ממש כאילו שה' פתח את פי האתון. באותו יום לא היה אדם מאושר ממנו.

במה אודה לך, בורא עולם, על הנס שעשית עמדי? שאלתי. נזכרתי שמשאלת לבו של בעלי הייתה שאלך עם כיסוי ראש, אך תמיד דחיתי זאת על הסף. כרגע הרגשתי שזה הזמן המתאים ביותר להודות לבורא עולם.

חיכיתי לעיתוי המתאים, והנה הוא הגיע.

ערב גדול ומחזק היה בקולנוע אור (כיום ממוקמת שם חנות הבגדים "קטה") עם הרב אורי יצחק. באותו מעמד קמו מספר נשים וקיבלו על עצמן כיסוי ראש. אני הייתי אחת מהן.

נהניתי לשמוע מפי חברותי ומשפחתי את המחמאות, שכיסוי הראש הולם אותי.

אט אט, התחזקתי יותר מבחינה דתית.

קיבלתי על עצמי ללכת, בלי נדר, אחת לשבוע לשיעור תורה. אז, הרבנית חנה איפרגן ז"ל (נהרגה ה' ישמור לפני מספר חודשים בפיגוע בירושלים בתחנת אוטובוס על ידי מחבל. ה' ייקום דמה!) מסרה את השיעורים בבית הכנסת "זבולון". אט אט השרוול התארך עד פרק היד, ובהמשך גם הגרביים הצטרפו להופעה החיצונית.

הסיפור אירע לפני כ-38 שנים.

כיום אני גמלאית, אחרי 38 שנות חינוך. המשפחה התרחבה, ברוך ה', ואני סבתא.

אני הולכת בצניעות, חוזרת ומשננת לעצמי שכל מה שה' עושה הכל לטובה!

גם אם אנו מרגישים שהמצב עצוב ומדאיג,

עלינו לדעת שאחרי החושך יפציע האור!

ה' הוא זה שמכוון מלמעלה את כל המהלכים.

גם אם הדברים נראים לנו כרגע לא ברורים,

מחר תזרח השמש!

לע"נ שמעון תאג'ורי בן אמיליה עמליה ז"ל,

ולע"נ חנה איפרגן בת רחל ז"ל הי"ד.