פרשת ויקרא: הגוף והנשמה משלימים זה את זה, כמו החיגר והסומא

פרשת ויקרא עוסקת בסוגי הקורבנות השונים, בין היתר גם בקרבן חטאת יחיד, המובא כקורבן של יהודי אשר חטא בשוגג, בעבירה מסוג לא תעשה שעונשה על עשייה בזדון הוא כרת.

כשהתורה פותחת את פרשת החטאת היא כותבת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת השם אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" (ויקרא ד', ב').

המדרש מתעכב על המילה "נפש" כי תחטא. מדוע לא נכתב "אדם" כי יחטא? וכי הנפש היא זו שחוטאת?

ידועים על כך דברי המדרש: "תני רבי ישמעאל. משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בִּכּוּרוֹת נאות (פירות נאים), והושיב בו המלך שומרים, אחד חיגר (ללא רגליים) ואחד סומא (עיוור), ואמר להם - היזהרו על בכורות הנאות האלו (שימרו על הפירות). לימים, אמר חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. אמר לו סומא: הבא ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך? אמר סומא: וכי רואה אני? רכב חיגר על גבי סומא ואכלו את הבכורות, והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים, נכנס המלך באותו פרדס, אמר להן: היכן הם הבכורות הנאות? אמר לו סומא: אדוני המלך, וכי רואה אני? אמר לו חיגר: אדוני המלך, וכי יכול אני להלוך? אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן? הרכיב חיגר על גבי סומא והתחילו מהלכין. אמר להן: כך עשיתם ואכלתם את הבכורות.

"כך לעתיד לבוא, הקדוש ברוך הוא אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו: ריבון העולמים, אני לא חטאתי! הגוף הוא שחטא! משעה שיצאתי ממנו כציפור טהורה פורחת באוויר אני. מה חטאתי לפניך? אומר לגוף: מפני מה חטאת לפניי? אמר לפניו: ריבון העולמים אני לא חטאתי! נשמה היא שחטאה! משעה שיצתה (שיצאה) ממני, כאבן שהושלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך? מה הקדוש ברוך הוא עושה להן? מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד..." (ויקרא רבה ד', ה', ובניסוח שונה מעט במסכת סנהדרין צא ע"א).

המשל של המדרש מדויק להפליא, והוא מסביר לנו את העובדה שעשיית חטא מתאפשרת רק באמצעות שיתוף פעולה מלא בין הגוף לנשמה. הגוף יכול לעשות דברים, אבל הוא חסר כיוון. הנשמה נותנת כיוון, אבל היא "צולעת". אין לה כלי מעשה. ביחד, הם יכולים להשיג את מטרותיהם. הם יכולים לחטוא יחד והם יכולים לעשות מעשים טובים ביחד.

הגוף בפני עצמו הוא גוויה. הנשמה בפני עצמה היא שמימית. יחד, הם יוצרים את המציאות שאנו מכנים "בן אדם".

נעמיק יותר בדימוי של הנשמה לחיגר ושל הגוף לסומא.

מדוע נמשל הגוף לסומא? הגוף מונח בעולם הזה, הדומה ללילה (בבא מציעא פג ע"ב). הקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם הזה אך ורק דרך לבוש המציאות החומרית. הקדוש ברוך הוא צמצם את אורו, כביכול, כדי לברוא את העולם. עולם לשון העלם. האמת האלוקית נעלמת ואיננה נראית, והאדם הוא כסומא, שאיננו רואה את האמת.

מדוע נברא כך האדם? כדי לתת לו יכולת בחירה בין טוב לרע. אדם לא רואה בחוש את הטוב, ועליו לבחור בו ולברור אותו מתוך הרע. דווקא משום כך נקרא האדם "מהלך", שכן מי שבוחר בטוב, הולך ומתקדם ממדרגה למדרגה. הרואה את כבוד השם בבהירות – אין לו יכולת בחירה ואינו יכול לחטוא. יכולת הבחירה, הנובעת מהיות האדם "סומא", היא הקוראת עליו שם "מהלך". בעולם הבא, בו השלים האדם את תפקידו והאמת גלויה לפניו, הריהו "יושב" ו"עומד" – איננו מהלך, כאותו חיגר.

מול הגוף עומדת הנשמה, הרואה הכל. מקורה בעולמות עליונים והאמת האלוקית גלויה לפניה. לנשמה אין יכולת בחירה, כיון שהיא רואה את האמת. על כן היא חיגרת - איננה יכולה להלך ממדרגה למדרגה, כיון שהבחירה היא הנותנת את היכולת להלך. המלאכים, כמו הנשמה, נקראים "עומדים".

הגוף מיוצג על ידי העיוור. הגוף מסונוור מהמציאות החומרית. הוא אינו מסוגל לזהות אמת או שקר. הסוג הגרוע ביותר של עיוורון הוא העיוורון של מי שחושב שהוא יכול לראות. הנשמה יכולה לראות. היא מודעת למציאות הגבוהה יותר של החיים. זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של החיים. הנשמה יכולה לראות אולם היא "צולעת" וחסרת תנועה.

רבי ישמעאל במדרש מלמד אותנו, שהגוף והנשמה משלימים זה את זה, ובהיותם יחד הם פועלים. שניהם יחד – זהו האדם.

מדרש זה מתאר בעמקות את המורכבות שביצירת האדם. חכמים בהבנתם את דברי התורה "נפש כי תחטא" מבארים כיצד חוטאת הנפש, מיהו זה שחוטא, ומתוך כך מתבארת מהות בריאת האדם.

נצטט את מילותיו החדות של הרב שלמה וולבה וכדאי לקוראם בעיון: "החיגר היא הנשמה. היא רואה את המטרה, היא יכולה לתת כיוון לחיינו, אל מה לשאוף, לפני מי לעבוד, מה להשיג. זהו עניין הנשמה בשמירת פרדס החיים, לבל נשתמש בכוחותינו לשווא ונדע לנצל אותם למטרה של אמת. חיגרת היא, הנשמה, שאין לאל ידה לבצע שאיפתה ורצונה בכוח עצמה. בזה היא זקוקה לכלי הגוף.

"הרי הגוף והנשמה ביחד משלימים זה את זו בשמירת האדם והחיים. הגוף נותן את הכוחות והנשמה את הצורה, הכיוון. כשההרכבה מושלמת באים שניהם על תיקונם: הכוחות העיוורים של הגוף משמשים לתכלית נעלה, והשאיפה הרוחנית של הנשמה נכנסת לכלל מעשה.

"אין, איפה, לזלזל בכוחות המגלים בקרבנו. כולם נחוצים וחשובים. אין לנו אלא לשאוף להרכבה הנכונה ולכיוון הנכון.

"והנה מוטבע בנו בגזירת הבורא יתברך, כי כל מילוי דרישת כוח מכוחות נפשינו מורגש כהנאה. התרגלנו מיומנו הראשון במחזור של רעב – תאבון – טעימת אוכל – הנאה – שובע – הנאת שביעה וחוזר חלילה, וכן בשאר הכוחות. הנאות אלו מרגילות את הדמיון בציורי תענוגים. הדמיון עושה את ציורי ההנאה לתכלית עצמית, ובמקום שכוח השמירה על בריאותנו והרעב היו דוחפים אותנו לאכילה, מתעוררים מעתה ציורי ההנאה שבאכילה להשיג הנאה זו.

"שומרי פרדס החיים שולחים יד בבכורות הנאות שבפרדס. הפשטת ההנאות מתהליכי החיים והפיכתן לתכלית עצמית, היא המקלקלת את השורה בחיינו הטבעיים. אך הכוחות עצמם הנם כוחות עמוקים וחיוניים. אין לנו לשאוף לעקירתם או לביטולם. שומרים הם לפרדס החיים הנאה. אולם, עלינו לדאוג שלא ישלחו יד בבכורות הנאות שבפרדס" (הרב וולבה, עלי שור א', שער שלישי פרק ראשון).

אחת ממטרת הקורבנות היא לגרום להכוונה ולהרכבה נכונה בין שני שומרי החיים.