"חינוך מתחיל מהבית": מחנך יכול להצמיח בתלמיד כנפיים. הורה יכול לשתול לו את הלב

ישנו המשפט שכל איש חינוך אוהב להגיד: "חינוך מתחיל מהבית".

תמיד אני חושב על אלפי המורים שעושים אספות הורים, וכל ההורים מסתכלים עליהם ובוחנים כל מילה ומילה שיוצאת להם מהפה, ואז המורים האלו עוצרים רגע להפסקה מתודית בכדי ליצור את האווירה המתאימה ולהכניס את החשמל לכיתה ואומרים להם בטון מלא בפאתוס:"ואני מבקשת להזכיר לכם דבר אחד שאני מקווה שלא תשכחו אותו כל השנה:חינוך מתחיל מהבית"!.

וההורים מנענעים בראשם ברצינות ואומרים אחד לשני: בואנה, המורה הזאת... היא יודעת מה שהיא מדברת. חינוך באמת מתחיל מהבית.

אבל יודעים מה? אם יש דבר אחד שיצא לי לחוות אותו כמחנך בכל רמ"ח איברי, זה בדיוק המשפט הזה. יש באמת הרבה משפטים יפים בחינוך, אבל זה... זה באמת המשפט שהייתי חורט בשער בית הספר.

אמנם פורים כבר עבר, אבל אני עדיין זוכר את טקס חילופי משלוח המנות של הכיתה שלי כשחינכתי בגוש עציון. פתאום אני קולט תלמיד אחד שהגיע לכיתה עם שני משלוחי מנות. נראה לכם דבר פשוט? וואלה?

אז אתם מוזמנים לבדוק מול המחנכים שאתם מכירים כמה תלמידים מגיעים לכיתה עם שני משלוחי מנות.

ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה, למה שניים?".

הוא הביט בי וענה לי בלי להתבלבל: "אמא אמרה לי שיכול להיות שיש תלמיד שאין לו משלוח מנות לשלוח לחברים בכיתה, ולכן היא מכינה לי שניים".

בערב הרגשתי שאני לא יכול להתאפק, והתקשרתי לאותה אמא. אמרתי לה:"תקשיבי, אני מצדיע לך! כל כך לא מובן מאליו".

היא ענתה לי בצחוק: "דווקא כל כך מובן מאליו. אם אנחנו לא נחנך את הילדים שלנו לאכפתיות ולסולידריות חברתית כזו, בשביל מה אנחנו בכלל שולחים אותם לבית הספר? תכל'ס, את כל שאר המקצועות הם יוכלו ללמוד גם באינטרנט, לא ככה?".

ואם אתם חושבים שזה הסוף, אז חכו לסיפור של הטיול השנתי שלנו, שהתרחש בדיוק כמה חודשים אחר כך. סיימתי לשבץ את התלמידים לחדרים, וגיליתי שהתלמיד שהכי מתקשה אצלי מבחינה חברתית, נשאר בלי חדר. לא שבאמת הופתעתי מזה, אבל הייתי טרוד בכל כך הרבה דברים, והעומס היה גדול כל כך, שלא שמתי לב למורכבות הזו.

שברתי את הראש ולא ידעתי מה לעשות, כי כל קומבינציה שלא ניסיתי פשוט לא עבדה...

חמש דקות לפני ההפסקה הודעתי לתלמידים שיש לי בעיה בשיבוץ המקומות לחדרים, ולכן ההצגה של החדרים עדיין מתעכבת. אחרי שהתמקמתי בחדר מהורים, הסב את תשומת לבי חבר שלי, ואמר לי שתלמיד שלי מחכה לי בחוץ ורוצה לדבר איתי.

כן, זה היה התלמיד ההוא, שאמא שלו נתנה לו משלוח מנות מיותר בשביל לתת אותו לחבר שלו שאין לו.

הוא שוב הסתכל אלי, ואמר לי:"המורה, אם יש תלמיד שאין לו חדר או חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה לישון איתו!".

"תגיד", עניתי לו, "חשבת על זה לבד? פשוט לבוא אלי ולהגיד לי את זה?".

"מה פתאום", הוא ענה לי. "סיפרתי לאמא שלי על הטיול השנתי ועל החדר שלי, והיא שאלה אותי אם דאגתי לוודא שאין לי חבר שנשאר בלי חדר".

עכשיו בואו, יצא לי להכיר מאות הורים, אם לא יותר. רובם מקסימים. מיוחדים בדרכם. אנשים באמת טובים. אבל מה, טרודים עד מעל לראש. מה באמת הסיכוי שמישהו מביניהם יגיד לבן שלו: "תדאג לכך שאם תראה שיש לך חבר שאין לו חדר, אז תבקש להיות בחדר איתו ביחד, כדי שלא יהיה לבד"?

פרומיל אחוז. לא כי הם רעים. כי אנשים עסוקים בעצמם ובטרדות שלהם. זו דרך העולם. זה הטבע. אבל אם הם רק היו עוצרים לרגע וחושבים איזו מעלה הם יכולים להקנות ולהטמיע בילדים שלהם דרך המשפט הבודד הזה שאמרה אמא של התלמיד שלי לבן שלה, משפט שכולו אכפתיות ואנושיות – הם לא היו מפסיקים לשנן אותו כמנטרה לילדים שלהם. באחריות!

מחנך יכול להצמיח בתלמיד כנפיים. הורה יכול לשתול לו את הלב.