מפרידים בין מהות האדם לדעותיו: איך פותרים קונפליקטים?

כאשר אנו רוצים לפתור קונפליקטים בין אנשים, עלינו לנסות לעבוד על הרגשות השליליים שלנו כלפי הזולת, במטרה להפחית אותם.

איך עושים זאת?

על ידי פעולות כמו שיחה, הקשבה ובחינת הטעויות של עצמנו, שהן בלי ספק תרופות טובות לרגשות כמו טינה ושנאה. מעבר לזה, ישנו הגיג נוסף הרווח בספרות היהודית: חשוב מאוד להפריד בין דעות האדם ובין מהותו. גם אם לא מסכימים עם הדעות של הזולת, יש לאהוב אותו כאדם. פעמים רבות שונאים אדם כי לא מצליחים לקבל תכונות מסוימות שיש בו. ייתכן שהמראה החיצוני שלו או לבושו אינם מוצאים חן בעינינו. במקרים אלו קל להבחין בטעות, שכן על רובנו מוסכם שלא נכון לשפוט אדם על פי המראה החיצוני שלו. ואולם אם נתעמק עוד, נבין כי באותה מידה שלבוש ומראה חיצוני הם היבטים שטחיים בהשוואה לרגש, כך מחשבה, מעשה או אמירה הם היבטים שטחיים בהשוואה לרגישות לזולת, לנאמנות לחברים ולעובדה שהאדם נברא בצלם אלוקים. במילים אחרות, כשם שאין היגיון לשנוא מישהו בגלל היבטים שטחיים כגון מראה חיצוני, כך טעות לשנוא אותו מפני שלא מסכימים עם התנהגותו או עם אמונותיו.

יתרה מזאת, פעמים רבות אנו שונאים מישהו באופן מוחלט מהסיבה הפשוטה שאיננו מסכימים עם מחשבה או עם התנהגות אחת בלבד שלו. למשל, קורה שאדם אינו מסכים עם הדרך של הוריו לתקשר עם ילדיו – הנכדים שלהם. נכון, אם הסבים רגזניים מדי או מפנקים מדי, התקשורת של נכדיהם עמם אינה טובה. ואולם האם זו סיבה לגנות אותם לחלוטין? האם אין להם כאנשים תכונות נוספות? בדוגמה זו, אסור לבן לשנוא את הוריו בגלל טעות אחת שהם עושים, אף אם היא חמורה. על הבן להפריד בין המעשה השגוי ובין המהות שלהם – בני אדם שנבראו בצלם אלוקים – ומנקודה זו להרהר במכלול תכונותיהם, בניסיון להתמקד בחיוב. בכל מקרה, אין הצדקה לשנוא אדם. אפשר לגנות את מעשיו, אך לעולם לא לשנוא את האדם עצמו.

דוגמה לאהבה ולהתחברות בין אנשים שדעותיהם שונות, מצאנו בפרקי אבות, במשנה המבדילה בין מחלוקת קורח ועדתו ובין מחלוקת הלל ושמאי (אבות ה', י"ז). קורח ועדתו מרדו במשה, ולא ראו שום דבר מעבר לרצונם להשיג לעצמם את הכבוד שבהנהגת העם. על כן אמרו רבותינו שאין סופה של המחלוקת שלהם להתקיים, כלומר הדבר שהם ביקשו להשיג באמצעותה – לא יושג. לעומת זאת, המחלוקת שבין הלל לשמאי לא נבעה משנאה או מאינטרסים, וממילא לא גרמה לשנאה. היא הייתה חילוק דעות ענייני, שמטרתו לחקור את האמת, ועל כן "סופה להתקיים" – היא תשיג את מטרתה. כי מתוך הוויכוח תתברר האמת.

מדהים לגלות כי אף שאחד מנושאי המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היה כשרות נישואיהם של אנשים מסוימים (יבמות טז ע"א), מעולם לא הפסיקו תלמידי הלל להשיא את בנותיהם לתלמידי שמאי! כלומר למרות חילוקי הדעות בעניין חשוב ועקרוני שהשלכותיו מהותיות ורחבות, שררו אחווה ואהבה בין בית הלל לבית שמאי. הם לא בחרו בדרך הקלה – לאסור לחלוטין נישואין עם משפחות מבית שמאי מפני שהם עלולים להיות פסולים לדעתם, אלא העדיפו את הדרך הקשה אך הכדאית – להתמודד עם קשיים בבדיקת רקע משפחתו של המיועד לנישואין, בכל מקרה לגופו, ולהותיר על כנה את האהבה והחברות.

מובן שמציאות כזו אפשרית רק כאשר יודעים להפריד בין דעתו של האדם ובין האדם עצמו. אפשר לא לאהוב את דעתו של הזולת ואת העובדה שהוא פחות מדי או יותר מדי דתי, ובו-בזמן להמשיך לאהוב אותו ולכבד אותו. אם האדם שמביע את דעתו מחפש אמת אינטלקטואלית בלבד ואינו משתמש בנימוקים כדי להשיג רווח אישי, הוא יכול להיות חבר וידיד, בן ברית ואף בן משפחה, למרות חילוקי הדעות.

מתוך הספר "משפחה אחת, שתי דעות - מתמודדים עם הבדלים ברמת הדתיות", מאת רוני דיין.