שווה סיפור: סליחה מהנשמה

מאז ומתמיד הייתי אדם שאפתן. כילד, ואחר כך כבחור, היו לי שאיפות ברורות מאוד, ובעיקר גבוהות. הכל היה מכוונן למטרה. הייתי לומד את השטח, מתמיד ולא מרפה, עד שהגעתי לאן שרציתי. כך היה עם מקום לימודים יוקרתי מאוד שרציתי להתקבל אליו. זה דרש הרבה, והיתה לי הרבה עבודה כדי להתאים את עצמי לשם, אבל לא בחלתי בכלום, ישבתי ולמדתי יותר ממה שישנתי ואכלתי, כל כולי הייתי חץ שלוח לשם, לא ראיתי אופציה אחרת. כאשר הגיעו מבחני הקבלה, המתח הגיע לשיאו, ישבתי עם חבר'ה מוכשרים בעוצמה, מהראשים הטובים שיש לעם ישראל. ידי רעדו כאשר הגשתי את המבחנים (כן, היו כמה, בכמה תחומים שונים), והתפללתי הרבה כדי שאקבל את המילה "כן". עברתי לילות ללא שינה, עד שבאחר הימים הגיע הטלפון המיוחל, שגם גובה במסמך רשמי – אני בפנים!

כגודל ההכנה והציפייה, כך גודל ההתרגשות. לא יודע איזה מד יכול להכיל את העוצמה של קבלת הבשורה. החגיגות בבית היו בעיצומן, הייתי נלהב ומאושר. כל חברי הגיעו לשמח איתי, מבחינתי צלחתי עוד משהו בחיים.

כבר בתחילת הלימודים התעריתי בחברה. אני אדם חברותי מאוד, ושם גם הבנתי שאני יודע להנהיג. הייתי תופס את עצמי עם קבוצות של חברים מכל הגוונים. כולם נהנו בחברתי, כישרון מולד שלא תחקרתי הרבה. היה לי טוב, ובזה זה נגמר. לא חשבתי מעבר, עד שמשהו ערער לי את הכל, וגרם לי לפקוח עיניים וללמוד את עצמי טוב יותר, ובעיקר את העולם שהכרתי מחדש לגמרי.

באחד הימים קרה מקרה מצער מאוד: קבוצת תלמידים מהשכבה שלי, יחד עם חלק קטן מהשכבה מעלי, עשתה מעשה לא מקובל בכלל. על גבול הפלילי. זה היה בתחום של המוסד שבו למדתי, מה שהגביר את העניין בנושא, כי המוסד לא יכול היה לשתוק. לי, אישית, לא היה מושג, ולו הקלוש ביותר, על המעשה, לא כל שכן על פרטיו, אבל היו מי שפקפקו בעניין. קראו לי למשרד והתחילו לתחקר. עניתי בצורה פשוטה וכנה מאוד, אף על פי שנפגעתי עד עמקי נשמתי מעצם הניסיון לחבר אותי לאירוע שלא היה לי שום קשר אליו. זה גם לא מתאים לאופי שלי בכלל. בכל זאת נשארתי רגוע, מיישר מבט ולוקח אחריות שאני – זה אני, ולא אף אחד אחר, ואני האדם האחרון שיכול לעשות זאת. אבל זה לא שכנע אף אחד. למחרת כבר קיבלתי הודעה על השעייתי מהלימודים עד להודעה חדשה.

הייתי המום. איך, מה, כמה ולמה. ולא היו לי תשובות.

בערב, אדם שמכיר את הנפשות הפועלות שם אמר לאבי שהעוצמה שלי הרתיעה מישהו שם. המנהיגות היתה בעוכרי, כי מבחינתם לא יכול להיות שלא הייתי מעורב. זה היה מכוער ממש, והריח מאוד מאוד לא טוב. עוד באותו היום פנו אלי כמה חברים מבית הספר, וסיפרו לי מי הם הברנשים האמיתיים. הם לא רצו לספר או להלשין בעצמם, אלא חשבו לעזור לי, שאני אגן על עצמי בעצמי. לאחר מספר ימים, ההנהלה פנתה אלי שוב, וביקשה שאוכיח לה שזה לא אני.

מיד רצו לי בראש כל השמות ששמעתי, ועוד כמה חלקים שחיברתי לבד, והיו מאומתים, כי בדקתי כמו שאני יודע. אבל החלטתי לשתוק, יודע שבכך אני הולך לשלם מחיר כואב מאוד מאוד, שנים של למידה והתכוננות להגיע אל המקום הזה, שכרגע אני בסף התהום שלו. אז שתקתי, ושמעתי עלבונות והטחות, והחזקתי את הפה חזק. שותק.

וזהו. מכאן הדרך היחידה היתה החוצה.

סולקתי לצמיתות. חזרתי הביתה, מלא ברסיסים שכלואים בגוף של מתבגר שמשחק אותה גבר. הכעס שלי היה בעיקר על אדם אחד, שידעתי שהיה הגורם העיקרי לכל הבלגן סביבי. מאז שהתקבלתי זה לא הסתדר לו, בעיקר ההצלחה שלי. הוא לא האמין שככה אני כובש יעדים ומצליח, כי אחרי הכל, לא באתי מרקע דומה לזה של רוב התלמידים שם. יותר מזה – האדם הזה גר בשכנות אלינו, כלומר הכרנו אותו, ואף היה קשר טוב בינו לבין אבי, ולמרות הכל הוא החליט לתת יד, זאת אומרת, רגל, ואולי אף נתן את הבעיטה שגרשה אותי.

זה היה משבר חזק מאוד אצלי. עד אז ראיתי את העולם ורוד ומאיר, לא האמנתי שיש כאלה מורכבויות. כעת נחשפתי לרוע בעוצמה ובבוטות. הפכתי לאדם אחר.

מאותו יום לא הבטתי לעברו, סובבתי את הראש ואף עברתי מדרכה כשעבר לידי. לו – זה לא ממש הפריע. אבל היה אדם אחד שההתנהגות שלי הכאיבה לו מאוד.

אבא שלי.

אבא שלי הוא אדם ותרן, ענו, אדם שאוהב אנשים רק בגלל שהם אנשים. הוא אכל את הלב לראות אותי ככה. וב"ככה" אני מתכוון לכעס שלי כלפי אותו אדם והמערכת. היה לו קשה להשלים עם זה, הוא רצה שאהיה בן אדם – לא נקמן, ממורמר ואכול שנאה.

יש לציין שבאופן אישי, לקחתי את הנפילה הזו לדחיפה קדימה, המשכתי ללמוד בעצמי, תוך שאני מנסה במקביל למצוא מקום אחר ללמוד בו. לא ויתרתי לעצמי, היה לי סדר יום מוקפד ומנוצל עד לרמה של דקות. לא בזבזתי זמן, המשכתי ללמוד ולהתקדם והגעתי להישגים יפים, כך שהתקבלתי די בקלות למוסד אחר. לא היה לי שום פער, נכנסתי בצורה חלקה לגמרי. כאן הרגשתי בנוח, הייתי מוערך מאוד, שווה בין שווים, אבל משהו בי נשאר תקוע שם. ואת ה"שם" הזה, אבא שלי כאב. הוא רצה לראות אותי עם חיוך, שמח עם כל הלב, הוא התחנן אלי שאסלח ואשכח. לא יכולתי להיענות לו, כי זה היה קשה, אפילו מאוד, בטח בשלב הזה בחיים, עם כל הסערות והבלגן של ההתבגרות. בינתיים התקדמתי מאוד מאוד מהר. לא מאמין שיכולתי לעשות זאת במקום הקודם. מינפתי את השבר הזה לזינוק קדימה. עם כל התקדמות – משהו בי נרפא. כל הצלחה שלי עזרה לי דווקא למלא את החור מאז.

לאט-לאט, עם הזמן, הכאב הרפה, והסליחה יכלה להיכנס קמעא-קמעא אל חדרי הלב. המילים של אבא שלי פעלו בקצב שלהן, איטי, אבל אחוזי הריפוי גברו מיום ליום. וזה מה שהיה חשוב.

ברוך ה', זכיתי להינשא ולהקים בית מתוך אושר ושמחה אמיתית. זה היה צעד נוסף שבו כבר יכולתי לומר שאני סולח, וכל ילד נוסף שנולד השקיט עוד יותר את הכעס. אפילו כמעט שכחתי מזה, עד שאבא שלי סיפר לי על השכן ההוא, מאז, שהספיק כבר לעבור דירה למקום אחר, ולא עלינו קיבל את המחלה הארורה ונמצא במצב לא טוב. כאב מאוד לי לשמע, אבל ביחד עם זה עלתה לה עננה, קלה אמנם, אבל קיימת, של כאב וכעס על מה שהוא עולל לי בכזה חוסר צדק. אבא שלי הסתכל עלי ושאל אותי אם אני סולח לו. הבנתי לאן הוא חותר. עניתי את האמת: "אני בתהליך כל הזמן, מקווה ורוצה מאוד לסלוח, עדיין לא יכול עד הסוף". אבא נאנח, ובזה הסתיימה השיחה הזו שלנו בעניין.

*

שנה אחר כך, אבא שלי קיבל אירוע מוחי. בניסי ניסים תפסו אותו בזמן והוא קיבל תמיכה רפואית, ועם כל זה המצב שלו היה ממש לא פשוט. הוא אושפז בטיפול נמרץ, כאשר מנסים לייצב את מצבו. כאן כל המשפחה התגייסה. כל אחד לקח תורנות, כדי שנהיה סביב אבא כל הזמן, שלא יהיה לבד. באחד הימים, כשקפצתי לבקר, הבנתי שעקב אי הבנה אין לאבא שלי תורן שיהיה איתו בלילה. החלטתי שאני אהיה איתו. אני גר בעיר אחרת לגמרי, במרחק גדול, והשינוי כלל ביטולים של תוכניות שונות, אבל זה היה נצרך, וכך נשארתי איתו מהרגע להרגע, כמו שאומרים.

לתוך הלילה הסתכלתי עליו, על אבא שלי, רואה אותו מחובר לסבך של צינורות ומכשירים שונים, מלחיצים, והוא בתווך, קטן ודומם, מורדם ומונשם, ואני מבין את גודל אפסיות האדם – איך אתה יכול להתהפך ברגע אחד, מאדם פעיל, חזק ובריא, לעלה כמוש במיטה גדולה, חסר אונים ובלי שליטה על כלום. זה מטלטל מאוד.

בתוך כל המחשבות האלה, כשאני מנסה לעצום עין ולא כל כך מצליח, שמעתי קולות שונים מהרגילים במחלקה. יצאתי החוצה לבדוק, והבנתי שיש בחדר סמוך אדם שנמצא במצב גסיסה, ומגייסים עשרה כדי לומר איתו קדיש וקריאת שמע. הצטרפתי מיד. הבטתי בו, והתחלחלתי. אף על פי שהוא נראה אחרת לגמרי, זה היה ברור לי. זה היה אותו אחד, ההוא, השכן של הורי. כן, זה ש"עזר" לי לעוף מבית הספר. נבהלתי, התגמגמתי. באותו רגע הרגשתי כאילו מלאך מחזיק אותי בכתפיים ואומר לי: "עכשיו או לעולם לא!", ומצד שני הוא צועק לי: "אבא שלך!". התעשַתי מיד, וברגעי ההוד האלו, צעקתי, ליד כולם: " אני סולח לך!". הם הביטו בי, המומים, לא מבינים למה ואיך, אבל אני טמנתי את פני בתוך הסידור, מתעלם. התפללתי איתו יחד את התפילה האחרונה, את פסוקי התהילים, נפרדתי ממנו, מכל הלב, מכל הנשמה. סלחתי.

זה היה יום כיפור שלי. חזרתי לחדר, דומע.

שוב ראיתי את אבא שלי ככה, במצב שלו. החלטתי לספר לו. "אבא, סלחתי לו. הוא היה כאן, התפייסנו. זהו, אבא, אני אחרי".

ואבא שלי? הוא שמע, הוא הקשיב. הוא שמח.

הוא הזיז את היד לראשונה.

לא האמנתי שזה קורה לי, אבל זכיתי לראות אותו מתעורר קמעא-קמעא. הוא עדיין בשיקום, ויש עוד עבודה רבה, אבל אבא שלי כאן איתנו, חי וקיים.

והמבט שלו בעיניים כשהוא מביט בי, אומר לי את הכל. סלחתי כדברך.