אני רוצה להיות קורבן. ככה אני לא צריכה לקחת אחריות על עצמי

"למה בעצם הגעת אלי היום?", שאלתי את דפנה.

"אני רוצה להתגרש מרון! לא טוב לי איתו. הוא כל הזמן עושה דברים שפוגעים בי. הוא הרבה פעמים תופס צד עם הילדים, וכולם נגדי. אם היית יודעת איך הבת שלי מדברת אלי, היית מבינה בדיוק למה אני מתכוונת… אם נתגרש, לפחות אפסיק לסבול ככה", הסבירה דפנה.

"באמת קשה לחיות בתוך קשר שמלווה בכל כך הרבה סבל. איך היו היחסים עם ההורים והאחים שלך?", המשכתי להתעניין.

"ההורים שלי היו חולים ואומללים. נאלצתי להיות הילדה ההורית שמטפלת גם בהורים שלה וגם באחים שלה".

"משקל כבד כל כך על כתפיים קטנות כל כך. את כמעט שלא הספקת להיות ילדה. יש לך חברות טובות?".

"יש לי חברות, אבל לא יודעת אם אפשר להגדיר אותן כטובות. תמיד באיזה שלב אני מרגישה שהן אינטרסנטיות, ואני מוצאת את עצמי נותנת ונותנת ולא יודעת בכלל אם הן מעריכות את זה".

"מכל מה שסיפרת לי, זה לא נשמע כאילו את רוצה רק להתגרש מרון. זה נראה כאילו יש פה עולם שלם שאת צריכה להתגרש ממנו".

"איזה עולם?", שאלה.

"עולם הקורבנות".

"אני באמת קורבן של כולם איכשהו. אני לא מבינה, איך זה קורה שוב ושוב?".

"המנגנון של הקורבנות מתפתח ומונע מאיתנו להיות בעלי בחירה. נשמע שבילדותך חווית חוסר צדק. כיוון שהיית באמת חסרת אונים, הרגשת את עצמך חזק מאוד כקורבן, וזה מוצדק. זה לא הוגן שילדה קטנה כל כך תהיה ילדה הורית, במקום לחוות ילדות של שמחה, שחרור וחופש.

"המנגנון הזה ממשיך ללוות אותנו גם בבגרות. הוא מעניק לנו אשליה שככל שנחזיק חזק יותר את העובדה שנעשה לנו עוול ואנחנו חפים מפשע, הצער יכאב פחות. כל עוד אנחנו מזוהים עם עצמנו כקורבנות של הסיטואציה, זה מאפשר לנו להעביר את האשמה והאחריות לאחרים. המנגנון הזה נוצר בילדותך והמשכת לאמץ אותו כמבוגרת, הוא ממשיך לתת לך אותה תחושה של חוסר אונים…".

"למה שארצה להמשיך להרגיש חסרת אונים?", שאלה בפליאה.

"באופן בלתי מודע, בחוסר אונים יש ביטחון שמאפשר להמשיך לחפש אחר מישהו או משהו להאשים אותו, כולל את עצמך. יש פה רווח משני גדול מאוד".

"איזה רווח?", שאלה.

"בכך כשאני לא אחראית לכאב שלי, יש משהו משחרר ומרגיע מאוד. הבעיה היא שזה משאיר אותנו מתבוססות כל הזמן בעבר, בכאב ובאובדן של מה שאיננו יכולים לשנות, ומתעקשות לא להשלים עם העבר.

"תחושת הקורבנות היא מעין הפוגה שקרית. היא מעכבת את הצמיחה וההתפתחות (גדילה מלווה, לרוב, בכאב), וככל  שנשארים שם – מתקשים לעזוב את המקום הזה".

"אבל למה שארצה להישאר במקום הזה?", שאלה.

"לעצמאות ולחופש יש מחיר של אחריות. תחושת הקורבנות היא מעין רישיון לא לקחת על עצמנו את האחריות הזאת. השינוי הראשוני צריך להיות הסכמה על ויתור על הרווח המשני הזה של תחושת הקורבנות, ורק אז ניתן יהיה לאפשר גם שינוי בתפיסה".

"איזה שינוי?".

"שינוי בתפיסה שלכל אחד מאיתנו יש אפשרות לבחור אם להישאר קורבן, או להגיב באופן בריא ומצמיח לכל מה שקורה לנו. אנחנו יכולים להיות פגועים וחפים מפשע מצד אחד, ולשאת באחריות על חיינו מצד שני".

"אני מבינה את זה, אבל אני לא מסוגלת. תני לי בבקשה כלים מעשיים, שאצליח", פרצה בבכי.

"שינויים צריכים להתרחש קודם כל בנפש שלך. את צריכה ללמוד להסכים לוותר על הרווח הזה, אחרת שום שינוי בתפיסה או הסברים שכליים לא יעזרו.

"את צריכה לפגוש את הילדה הפגועה והנטושה שבך, לתת לה את התחושה שאנחנו נוציא אותה מהחושך ונעניק לה המון אהבה וביטחון.

"הדרך היחידה היא ללמוד להפסיק להילחם ולהתנגד. רק זה יאפשר לאנרגיה לנוע, ויאפשר לך להיות בחמלה כלפי עצמך. תלמדי לזהות אם ההתנהגות המקובעת הזו בתוך מעגל הקורבנות מחלישה או מעצימה אותך, ורק אז תוכלי לקחת את המשבר הזה בשתי ידיים, ולאפשר לשינוי להתרחש".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן