הצעקה שמביאה את המשיח: הרבנית ימימה מזרחי על השתיקה בדרך לגאולה

השבוע התבשרנו על נפילתו של החייל ה-600 במלחמה הזו. 

והשם שלו, למרבה הצמרמורת, היה נדב (ה)כהן. 

ממש כמו נדב ואביהוא הכוהנים, בני אהרון הכוהן, 

שמתים בפרשה שלנו, פרשת "שמיני".  

הם בתפקיד. 

הם לובשים את מדיהם, וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד.

וככה אבא ואמא שלהם צריכים, שלא נדע, לקבל אותם 

בחזרה. שרופים בְּכֻתֳּנֹתָם.

והתגובה הכי אנושית תהיה לצעוק. הצעקה היא 

טבעית כשכואב. ודווקא משום כך, 

אנחנו מבינות כל כך יותר את הגדלות של 

אהרון הכהן בפרשתנו, שכואב לו, כמה כואב לו! 

ונכון שהתגובה המיידית לכאב היא צעקה גדולה, אבל... 

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

והדממה הזאת כמעט על-אנושית. 

אהרון שותק. 

היינו יכולים לחשוב שהשתיקה היא הפסגה של היהדות, 

לשתוק כשחלילה קורה משהו לא טוב. אבל חז"ל 

מלמדים אותנו אחרת: השתיקה היא לא ערך, 

השתיקה היא... דרך.

רבי נחמן מברסלב אומר שהשתיקה היא הדרך 

להפוך את הדם – לדום. זאת אומרת,

כשכשהכול רותח בנו כל כך, מה נעשה? נשתוק? 

נשתוק כי אנחנו זועמים ולא יכולים להוציא 

את זה החוצה?

לא, אומר רבי נחמן, דום – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – זה 

לעמוד דום מול דבר ענק שעומד לקרות 

עכשיו. 

השתיקה היא לא המטרה העליונה. 

היא הַמְתָּנָה. 

כמו שקורא לה רבי נחמן מברסלב, דּוֹם לַה' 

וְהִתְחוֹלֵל לוֹ. עכשיו אנחנו עומדים דום, 

כי אנחנו מייחלים לגילוי ענק של גאולה. 

ולפעמים חוסר הצעקה הוא הדבר שהכי קורא 

לגאולה להגיע. 

ניגשה אליי השבוע אישה מאוד מאוד בוכה, 

אישה לא צעירה, והיא אומרת לי: 

יש לי כאבי פנטום. הידיים שלי מתחילות לזוז 

בתקופה הזו, והבית שלי בקרית שמונה 

יישאר בפעם הראשונה מזה 64 שנים מלוכלך בפסח. 

אני מפונה כבר חודשים ארוכים 

והשנה אני לא הולכת לנקות את הבית שלי לפסח. 

איזה מין תחושה זאת, בית מלוכלך בפסח.

ואמרתי לה: לפעמים דווקא חוסר התנועה הזו, 

הדממה הזו של הבית, היא צעקה כל כך 

גדולה שמביאה את המשיח. 

גם הקב"ה לא מנקה; וְנִקֵּיתִי דָּמָם – לֹא נִקֵּיתִי.

לפעמים הבתים המוכתמים, שלא נדע, 

הלכלוך המוזנח הזה בצפון ובדרום, 

עולה כמו צעקה יותר גדולה מכל קול שאנחנו מכירים. 

אלפי בתים שלא ינוקו לפסח, דווקא הם עולים 

כמו צעקה ענקית וגדולה, כמו "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".