על טומאה וטהרה: מדוע יולדת צריכה להביא קורבן?

התורה קובעת בפרשת תזריע שאשה אחרי לידתה טמאה, וצריכים להבין את הרעיון שבדבר. בדרך כלל טומאה מגיעה מדברים שליליים – מת, שרץ, צרעת. אבל לידה? ילד יהודי טהור נולד ובא לעולם, מדוע טומאה?

ועוד משהו, יולדת צריכה גם להביא קרבן. ושוב: מדוע? קרבן מביאים בדרך כלל על חטא, אבל האמא היהודייה, שסחבה את התינוק תשעה חדשים והתאמצה ללדת אותו ולגדל אותו, כמובן עשתה מצווה עצומה ולא חטא. אז מדוע קרבן?

הרב הירש ומפרשים נוספים מבארים את ההקשר הרחב של הטומאות. הטומאה אינה לכלוך, לא מעבירים אותה בסבון. היא דין של התורה שחל במצב נפשי מסוים, בקשר עם נושאים מסוימים.

אנחנו רואים מול עינינו את העולם הנגלה, אבל יודעים שיש עולם נסתר גדול. דברים מופלאים מתרחשים לנגד עינינו. אדם מניח זרע באדמה, ומן הזרע צומח עץ גדול נושא פירות, ועוד יותר מופלא, תינוק מתפתח בדרך הטבע בתוך גופה של האם, ומחתיכת בשר קטנטנה צומח אדם! עם נשמה!

הנשמה מגיעה מהעולם העליון, מרשויות גבוהות שאין לנו גישה אליהן, אבל מעבר להשגתנו יש גם הרבה רשויות של טומאה, של חושך, של סטרא אחרא, שהבורא נתן להן כוח. מדוע אדם חוטא? משום שיש ליצר הרע כוח להחטיא אותו. גם אדם שיודע את ריבונו, עשוי לחטוא. ליצר הרע יש כוח לסמא את העיניים שלו. הסטרא אחרא יכולה לעשות דברים נוראים ואיומים בעולם, לשטן יש כוח.

הטומאה קשורה בכל דבר שקשור ליצירת קשר עם מה שמעבר להשגתנו. התורה אוסרת להעלות באוב נשמות, זו תועבה. "תמים תהיה", אנחנו מתקשרים רק דרך הקב"ה, אליו מתפללים, לפי מצוותיו אנחנו עובדים, ולא שום קשר אחר חיצוני ועצמאי כמו ניחוש, עוננות, אוב וכדומה.

כאשר באה נשמה לעולם, היא בעצם נשאבת מהעולם העליון – התהליך ההפוך ממוות, שבו הנשמה עולה בחזרה לעולם העליון, ואין אנחנו יודעים אם היא הולכת חלילה למקום רע, או למקום טוב (ואכן, יש שיטה שצדיקים אינם מטמאים, כי הם כולם טוב והולכים רק למקום טוב). לכן אנחנו צריכים לטהר את החיבור הזה, האם לוקחת על עצמה את הצורך לכפר ולטהר על החטא והטומאה של האדם מעצם היותו, ולפי רבנו בחיי גם על קללת חוה אמינו שהחטיאה את אדם. יש מוסיפים שגם מצוות המילה קשורה לזה – היא מלמדת שהאדם לא נולד מושלם, יש בו חלק רע, שעלינו לחתוך גם פיזית וגם מטאפורית. כשנשמה מגיעה לעולם – מתחיל תהליך של תיקון, לכפר על החטאים, להיטהר לקראת גידול הנשמה החדשה.