"הוא עם פיגור, אין מה לעשות איתו. לא ייצא ממנו כלום"

ימי ההסתגלות של תחילת השנה חלפו זה מכבר. חלפו גם החגים. חנוכה הגיע, ואיתו תאריך לאספת הורים על מנת לקבוע יעדים בתל"א.

הכל היה נראה רגיל ושגרתי. יונתן הלך בשמחה לגן בכל בוקר, אנחנו ביקרנו בגן פעם בשבוע להדרכת הורים עם שמרית, היינו בקשר טלפוני עם הגננת. לא נראה שיש להם משהו לחדש לנו, אך בכל זאת הופתענו.

הגננת סיפרה על ילד שכל הזמן צריך לשמור עליו. עומדת רק עליו סייעת, כדי לשמור שלא ייגע בכלום, לא יתעסק בשום דבר. עובר למרפאה בעיסוק ולפיזיותרפיסטית וכלה בקלינאית תקשורת.

"תראו, יונתן ילד מתוק, אך אינו מדבר בכלל. הוא לא מוכן לשתף פעולה לא עם הפיזיותרפיסטית, לא עם המרפאה בעיסוק ולא עם נחמה, קלינאית התקשורת. לדעתי הוא עם פיגור, ואין יותר מידי מה לעשות איתו. לא ייצא ממנו כלום, וצריך לחשוב מה עושים איתו בשנה הבאה".

כמה פשוט. כמה אירוני.

במהלך הדיבורים של הצוות ישבתי ופקקתי אצבעות, שמרתי על סבלנות וקור רוח כמה שרק יכולתי. אבל עכשיו? עכשיו רק דיברתי, ואולי הרמתי את הקול: "יונתן בלי פיגור. חד וחלק. יונתן מדבר אמנם לא ברור, אך במאמץ אפשר גם להבין אותו. אם הוא לא מדבר איתכם ולא משתף פעולה – אנחנו צריכים יחד לחשוב למה. זה לא היה ככה בשנה שעברה. יונתן עוד יצליח ויתקדם, יידע לדבר ואפילו לרכב על אופניים".

הגננת והמטפלות חשבו שאיננו שמים לב למבטים הלועגים שלהם, כאילו אנחנו חיים בסרט שלא יתממש.

וכאן, בדיוק בנקודה הזו, התחילה מלחמה שקטה לאורך השנה כולה.

הגננת טענה שיונתן עם פיגור, לא מבין כלום ולא ייצא ממנו כלום, ואילו אני ויוסי היינו  shutterstockצריכים כל הזמן להוכיח בסרטונים מהבית שיונתן כן מבין, כן מדבר, כן משתף פעולה ואפילו רוכב על אופניים נמוכים עם עזרה.

לא הצלחנו להוכיח זאת. לא האמינו לנו.

יונתן המשיך להגיע לגן, לא לדבר ולא לתקשר, וכן להיות מוקף בשומרי ראש, שחלילה לא ייגע במשהו, שלא יקלקל.

הגננת סיפרה שיונתן נרדם בסיפורי פרשת השבוע – ולנו בבית הוא היה מספר מה שלמדו.

הגננת סיפרה שלא הקשיב ששמעו סיפור או למדו משהו, אבל יונתן ידע למסור את המידע על ידי שאלות מכוונות.

חידה קשה לפיצוח. איך זה יכול להיות?

הגננת לא הסכימה לקבל זאת, ואנחנו, שהיינו בטוחים שהשנה נצליח בעזרת הגננות לגמול אותו מהטיטול, היינו צריכים להילחם עבורו, להוכיח שהוא מה שהוא, ולא פחות מזה, כמו שהן חושבות.

נלחמנו בשקט-בשקט, בלי שיונתן ישמע. היינו חייבים לדעת מה קורה כאן.

האינטואיציה שלי אמרה שיונתן מבין, ועושה את עצמו כאילו, ולא סתם. כנראה יש לו סיבה טובה להיסגר בגן, ואילו השכל הקשיב לגננת, וזה מה שרואים בפועל.

למזלנו ולמזל יונתן, האינטואיציה היא זו שניצחה, ונלחמתי עבורה מלחמת חורמה.

ביקשתי אבחון פסיכולוגי, אולי שם נמצא את הנקודה. לאחר הפצרות רבות והרבה סירובים, קיבלנו בערב פסח(!!!) אבחון פסיכולוגי שהיה ארוך מאוד מאוד, וכלל כמה מפגשים.

שמרית היא זו שערכה לנו אותו, וזה היה לנו להקלה גדולה. היא כבר הכירה את הסיפור ואותנו, וידעה איך לכוונן לנקודה, אם כי גם היא היתה בספק גדול ואילולא היכרותנו – ספק אם היתה נענית לבקשה.

אבל היא עשתה את זה בסבלנות, באהבה וברצון גדול לעזור.

וזה היה שווה.

התוצאה היתה חוסר מוטיבציה!

יונתן נמצא בטווח הנורמה, אם כי בגבול התחתון. אין לו פיגור, הוא פשוט חסר מוטיבציה!

לאחר האבחון והשאלונים התבררה התמונה: הגננת היתה מקצועית מאוד, אך לא אימהית מספיק. ויונתן לא אהב את זה. היה לו קשה, ולכן הוא נסגר, וכשהוא דיבר וכבר כן ענה תשובות לשאלות - לא הבינו אותו. אם ענה נכון - אמרו שזה לא נכון, וכשענה לא נכון – מחאו לו כף שזה נכון. הוא קלט שפשוט לא מבינים אותו, והפסיק לדבר בגן. עגום.

השנה לקראת סופה. קשה היה לנו לקבל את התוצאות של האבחון וכל מה שכרוך בזה, וגם לצוות היה קשה מאוד. מה שיצא הוא ששום דבר לא השתנה, גם לא דעתה של הגננת.

עכשיו המלחמה האמיתית היא על שנה הבאה. אנחנו לא נשלח אותו לגן של ילדים עם מוגבלות שכלית, כי זה פשוט לא מתאים לו. לא כי יש לנו משהו נגדם.

הלכנו, שאלנו, בדקנו, חקרנו והגענו לגן אחד, שיקומי, לילדים עם בעיות מוטוריות בעיקר. גן שסיפר הרבה לב, אהבה ורצון. בדיוק מה שיונתן צריך.

שמרית הפסיכולוגית המדהימה הזו באה לעזרתנו, ודיברה עם הפסיכולוגית שלהם. נכון שיונתן לא מתאים מבחינה מוטורית, אבל כן יש לו מה לעשות ואיך להתקדם שם. הוא צריך ללמוד לדבר, ובעיקר צריך הרבה הרבה לב.

היה שם הרבה משא ומתן. הלכנו לראות את הגן, ישבנו עם המנהלת המקסימה והמיוחדת, סיפרנו על יונתן ויחד הגענו למסקנה שכן, יש ליונתן מה להיתרם שם. עכשיו צריך שמשרד החינוך יאשר זאת בוועדה, וזה כלל לא פשוט.

ביום הוועדה מצאתי את עצמי מאושפזת במחלקת נשים, בשמירה.

יוסי הלך לשם לבד, ואני דיברתי עם שמרית. רציתי כל כך שיצליחו להכניס ולאשר ליונתן שלי ללמוד ב"עלעלים", הגן השיקומי והמוצלח שהביא הרבה המלצות טובות.

הרבה עבודה נעשתה מתחת לפני השטח, בין כל הגורמים, למעט משרד החינוך – וזה הצליח! יונתן קיבל אמנם אישור לשנה אחת בלבד, אבל אישור ללמוד ב"עלעלים".

כולם יצאו עם הרגשת ניצחון בלב. כולם היו איתנו במאבק. והצלחנו.

ושוב מסיבת סוף שנה, והפעם עם אימהות וסבתות.

כל הילדים בחולצה לבנה עם פפיון וכתר, ויונתן שלנו נמוך וצנום מכולם. ואיפה שמו אותו? באמצע! בין שני ילדים גבוהים וגדולים ממנו. כמה זה בולט.

יונתן, במשך כ--ל המסיבה, זז ממקומו שעל הספסל, התיישב וקם, חלץ נעליים, הוריד את הכתר ושם בחזרה, קיפץ סביבו. ואני, ממקומי, התביישתי כל כך. הייתי מוכנה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את יונתן וגם אותי. יש גבול לבושות. גם בגן חינוך מיוחד.

וכמו גדולה, אני משחקת אותה האם האדישה והשמחה בעולם, כי אמא שלי פה, ואני לא רוצה לצער אותה.

אני מרגישה את הלב שלי דופק, מסמיק, מחוויר, ואני – אנה אני באה?

נושמת עמוק ומהר, בולעת, מתאמצת להתגבר, אפילו לחייך ולהצטלם עם הגננת וגם עם סבתא, לצלם את יונתן ולהצטלם עם כולם. בא לי להקיא.

אני רק נכנסת הביתה, והכל-הכל-הכל יוצא. זה כבר לא מהעיניים, זה כבר הלב בוכה.

בוכה את הבושות, את השוני שבתוך השוני הזה, את המבטים הלועגים, את הדיבור הלא ברור, את הילד הנדיר הזה.

בוכה את כל הדמעות שנאגרו כל השנה הזאת.