למה דווקא העם היהודי הוא העם הנבחר? סודות המקובלים נחשפים

המדרש מגלה לנו שאומות העולם נשאלו טרם מתן תורה אם ברצונן לקבל את התורה, אך הן סירבו לקבלת הנחיות-חיים שיאלצו אותן לצאת מאזור הנוחות ולהיכנס לאזור המחויבויות. האומה הישראלית הצהירה "נעשה ונשמע", ובכך קיבלה על עצמה את התורה. אך לא זו הנקודה בה הקב"ה בחר בנו כעם, אלא עיקר הסיבה להצעת התורה לכל האומות היא כדי שלעתיד לבוא לא יתלוננו בני אומות העולם על כך שלהם לא ניתנה תורה ושאם היו מציעים להם, הם היו מקיימים. בנוסף, אין ב'הגשת' הצעת התורה לאומות השונות שום בחירה מצידו של ה'. אם כך, אז מתי בורא עולם בחר בעם היהודי להיות לו לעם סגולה?

התשובה לכך נמצאת בתחילת ההיסטוריה, עם בריאת העולם. התורה מתחילה במילים "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים", ורש"י, מגדולי פרשני התורה, מבאר: "בשביל התורה שנקראת 'רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו 'רֵאשִׁית תבואתו' (ירמיהו ב, ג)". כלומר, הסיבה לשמה ברא ה' את הבריאה כולה היא בשביל התורה ובשביל ישראל. זאת אומרת שעם ישראל נבחר מראשית הבריאה, עוד הרבה לפני מעמד הר סיני או האבות הקדושים. אז למה ה' ייעד מראש דווקא את עם ישראל מכל אומות העולם לתפקיד של עם נבחר?

הכול מתחיל עוד בעולם הנשמות. יש שני סוגים של שורשי נשמה – שורש אחד הוא של נשמות שמקורן בעולם האצילות, מתחת כיסא הכבוד, והן הנשמות הקדושות אשר מיועדות מעת בריאת העולם לתפקיד של להיות עמו של ה'. ושורש שני הוא של נשמות שמקורן בעולם הבריאה התחתון, והן מתחילת בריאתן לא נועדו להוביל את העולם אל תיקונו.  

נשמתו של אדם הראשון היתה נשמה 'כוללת', המכילה את נשמותיהם של כל באי עולם, והאדם הראשון הוא זה שהיה אמור להוביל את העולם אל תיקונו, אלא שהוא חטא ועבר על דבר ה', וגרם בחטאו קלקול בנשמה הכללית, שכללה את נשמות הקדושה שהן נשמות בני ישראל, ולא היה עוד ראוי לקבל את התורה ולהביא את העולם אל התיקון.

בעקבות חטאו נשמות קדושות יצאו ממנו ונבלעו בתוך הטומאה, וכך למעשה שני סוגי הנשמות התערבבו אלו באלו. משם התחיל תהליך של בירור וזיכוך בין שני סוגי הנשמות, שנמשך עד גלות מצרים. לאחר תהליך הבירור ויציאת מצרים, בעת קבלת התורה במעמד הר סיני, הפך העם העברי להיות לאומה היהודית, עימה הקב"ה כרת ברית עולמים. 

מתי היה הרגע הנכון?

ה' בחר באברהם אבינו, בעקבות מסירותו לבורא עולם, להיות לאב האומה הקדושה, בה יהיו נשמות הקודש אשר יפעלו להחזיר את העולם לתיקונו על ידי קיום התורה והמצוות. ובהמשך בחר הקב"ה ביצחק אבינו וביעקב אבינו, אשר גם הם מסרו את נפשם למען ה', ונשמותיהם כבר היו מהנשמות השייכות לשורש נשמות הקדושה, להבדיל מישמעאל ועשיו אשר שייכים לנשמות הטומאה.

רבי יהודה לייב אשלג, המכונה 'בעל הסולם' על שם פירושו על ספר הזוהר, מגלה לנו במאמרו 'מתן תורה' כי היה ניתן להעניק את התורה רק בזמן שיהיה שיעור של אומה שלמה, כפי שהיה בעת יציאת מצרים כאשר היו 600,000 איש (זכרים מעל גיל 20), והיתה נציגות לכל נשמה כוללת (השאר היו חלק מאותה נשמה כוללת). הסיבה שלא היה ניתן לתת את התורה לפני התהוות שיעור אומה שלמה, ובוודאי שלא בזמן האבות הקדושים שהיו יחידים, היא משום שהם לא הוכשרו לעסוק במצוות של בין אדם לחברו ו'ואהבת לרעך כמוך', שהן (יחדיו עם המצוות שבין אדם למקום) מובילות לתכלית הבריאה של דבקות בה'.

עוד מסבירים המקובלים כי רוב ניצוצות נשמות הקדושה (= נשמות בני ישראל) נשבו בקליפות טומאת מצרים, שם הטומאה שלטה ביתר שאת משאר מקומות העולם ולכן ניצוצי הקדושה נשבו דווקא שם, והיה צריך להוציאם ולהביאם אל הקדושה. לכן הודיע הקב"ה לאברהם כאשר בחר להוציא דווקא ממנו זרע קודש, כי זרעו ייאלץ לרדת לגלות במצרים. רק לאחר שהגיעו למ"ט שערי טומאה ורוקנו את כל ניצוצי הקדושה ממצרים, יכלו להיגאל. וזאת בנוסף לתיקונים וייסורים שהנשמות היו צריכות לעבור בזמן גלות מצרים, כדי לתקן חטאי עבר מגלגוליהם הקודמים בדור המבול ובדור הפלגה. לאחר המירוק והזיכוך של גלות מצרים, וכן לאחר הוצאת ניצוצות הקדושה מהטומאה, נשמות ישראל היו ראויות לקבל את התורה ואת התפקיד הנעלה של הובלת הבריאה אל תיקונה.