שווה סיפור: אין צייר כאלוקינו

עליתי לארץ כסטודנטית, לא יודעת מילה אחת בעברית. קשיי ההסתגלות היו לא פשוטים בעליל, ספר שלם אני יכולה לכתוב רק על זה. אבל בעיקר היתה לי קשה הבדידות. עליתי בגפי, משאירה משפחה מאחור. משפחה קטנה, אמנם, אבל זה הגרעין שממנו צמחתי. הגעתי, יש לומר, כאתאיסטית לכל דבר. גדלנו על מצע סובייטי – שאלוקים הוא מחוץ לתחום, ודאי שלא דת, כך שרק כאן בארץ נפגשתי לראשונה עם העולם היהודי במלא תפארתו. זה לא היה פשוט, כי כאן מה ששמעתי היה עד כמה שומרי מצוות הם לא הזן הנכון למדינה, ולא כדאי להתקרב אליהם. הייתי תמימה, לא הכרתי, כאמור, כלום, ולכן גם קניתי את מה שמכרו לי. הייתי אנטי לכל מה שהריח דת.

כאשר התחלתי ללמוד בארץ באוניברסיטה, דווקא שם, התחלתי לשמע לראשונה על יהדות מזווית אחרת. תא של סטודנטים הכיר לי מפגשים שבועיים של לימוד מעמיק, שעד מהרה התרחבו לעוד ימים בנקודות שונות. הייתי מוקסמת. התחלתי להבין שיש לי שורשים אחרים, אמיתיים. זו היתה ההתחלה, ההכרה, ההבנה שיש משהו מעבר. באחד הקורסים באוניברסיטה הכרתי את בעלי לעתיד. במקרה נפגשנו, כי התחום שהוא למד והתחום שלי היו שונים לחלוטין – אני בהנדסה, והוא בכלל אומן שלומד אומנות וציור. אבל במסגרת קורסי הבחירה שכל סטודנט צריך לבחור, נפגשנו. בעלי הגיע מבית מאוד אנטי. הוא בכלל לא היה מוכן לשמע על שמירת מצוות, אבל אני הייתי חדורת מטרה. רציתי ללמוד מעבר, להבין הכל, כי החינוך שקיבלתי הוא כזה שאם הולכים עם משהו – הולכים עד הסוף. עדיין, זה לא מנע מאיתנו לקבל החלטה על חתונה. אבל אז הגיעו הקשיים מהבית – המשפחה שלי והמשפחה שלו.

כאן אספר דבר נוסף: בעלי נולד חירש. כאשר פגשתי אותו, אפילו לא שמתי לב לכך, ולא כי לא רואים עליו. רואים וגם שומעים, הדיבור שלו לא ברור כל כך ואי אפשר שלא להבחין בכך, אבל לי זה לא הפריע. ראיתי את הנשמה, את האדם שבו, ואת זה רציתי. הורי נבהלו, בעיקר פחדו מהגנטיקה. הוריו של בעלי חששו מאוד גם ממוצאי, וגם... מכך שאני מתחזקת ועלולה לסחוף אותו איתי.

והם צדקו. כי אחרי, גם הוא הגיע, תחילה בהיסוס ואחר כך בגאון. חזרנו בתשובה יחד. זה לא היה פשוט בכלל, כי נשארנו לבד. לגמרי. המשפחה של בעלי הודיעה לו שאם הוא ממשיך עם הדברים האלה – אין להם קשר אליו. והם עמדו בזה. זו היתה טריקה חזקה, שעד היום נותרה כך – דלת סגורה. עכשיו שנינו היינו לבד. בלי משפחה, בלי גב תומך, גם כלכלית, כי התחלנו מאפס. בעוד אני מצאתי עבודה די בקלות, בעלי – לא. הוא בקושי הצליח למכור ציורים, וגם המעט שהצליח לא כיסה כמעט כלום.

קיבלנו מהמדינה דירה עקב הנכות שלו, וכאן גידלנו שבעה ילדים, משפחה ברוכה לכל דבר. הדירה היתה קטנה וצפופה, אבל לא היה לי איך לחלום בכלל לקבל דירה גדולה יותר. לפנינו היו יותר ממאתיים משפחות עם גורל כמו שלנו, שחיכו והמתינו לזכות בדירה גדולה, כך שהסיכויים היו אפסיים. יתרה מכך, כמו להכעיס, הציעו לנו ממשרד השיכון לקנות את הדירה במחיר מוזל מאוד. לא נתתי תשובה, לא רציתי לסגור את הדלת עדיין, כך שחוץ מלהתפלל ולבקש על זה – לא היה לי מה לעשות מעבר. כאשר הורי הגיעו לארץ, הם נחרדו לראות את תנאי החיים שלי, אבל לא היה להם הרבה מה להציע. הם בעיקר דיברו על כמה סיכון לקחתי על עצמי כשהתחתנתי עם אמן, ועוד בעל מוגבלות. מבחינתם, אם הוא לא ולנטין סרוב (אמן רוסי-יהודי מפורסם) – אז הכל שטות גדולה. הבנתי את התסכול שלהם ואת חוסר האונים. הגם שלא הסכמתי איתם במאום, היה לי קשה. גם גב מהמשפחה לא היה. בעלי עשה כל שביכולתו כדי להשתכר ממה שכן אפשר. הרבה אופציות נחסמו ממנו בגלל המוגבלות, וגם כשהתאפשר לו להתקבל לעבודה -זה לא צלח. ריחמתי עליו, וניסינו להסתדר עם מה שיש.

ואז הגיעה בר המצווה של הבן שלנו. הכנות רבות נלוו לכך, בעיקר אצל בעלי. הוא הסתגר בחדרו וצייר וצייר בלי הפסקה, ציורים יפהפיים, מיוחדים. אהבתי אותם מאוד. כשהוא מתרגש – הוא מצייר, אני כבר מכירה אותו וזה לא חדש לי, אבל הוא הפיק בתקופה הזו יצירות עוצרות נשימה, וכשניגשנו לסגור עם אולם בשכונה, מה שהוא בדק היה כמה ציורים אפשר להכניס בחלל שם, על הקירות. חשבתי שאני עומדת להשתגע. ניסיתי להניא אותו, כי מי שם בבר מצווה תמונות? אבל ראיתי שאין עם מי לדבר, אז זרמתי איתו, רגילה לגחמות של אומנים.

הרבה משפחה לא היתה לנו כדי להזמין, ולכן חיפשנו בנרות את מי כן אפשר... הזמנתי את כל הצוות בעבודה, כולל הבוס שלי. האולם היה נראה כמו בר מצווה בתוך גלריה. הכל היה מכוסה בתמונות שונות, עם אפקטים מיוחדים. אף על פי שזה היה מוזר - זה היה יפה מאוד. בתוך קהל המוזמנים קלטתי את הבוס שלי יחד עם הבן שלו. הופתעתי, כי לא חשבתי שיבוא, ועוד יביא את הבן שלו... מדי פעם ניגשתי למחיצה לבדוק מה קורה, ואני רואה אותו הולך הלוך ושוב סביב הקירות, מביט בתמונות, ואילו את הבן שלו עומד, נפעם, מתבונן במעגלי הרוקדים. בסוף בר המצווה עדיין ראיתי אותו. הוא לא הלך, ולא היה נראה שהוא מתכוון לעשות זאת. הוא עמד שם עם כמה חבר'ה בלבוש מהודר, שדיברו ביניהם. התפלאתי מאוד. לא הבנתי מי האנשים האלה. חיכיתי לסוף האירוע כדי לברר עם בעלי מה קרה כאן.

סוף האירוע. כולם עזבו, חוץ ממנו ומהחבר'ה של הבוס. ואז הבנתי מה היה. הוא הגיע לבר המצווה, והבן שלו קלט את בעלי, ובעיקר את המכשיר הקטן מאחורי האוזניים שלו. וכאן התגלה לי דבר מפעים. הבן שלו נפגע בתאונה. שמעתי על כך בעבודה, זה היה מדובר, ולא סוד בכלל שהוא נפצע קשה מאוד ובניסים גדולים השתקם, אבל לא היה ידוע מה העקבות שהתאונה הותירה בו. הדבר העיקרי היה יכולת השמיעה. הוא נעשה חירש כמעט לגמרי, אחוזים בודדים של שמיעה נותרו לו באוזן אחת בלבד, וכל זה לאחר הרבה ניתוחים וטיפולים בחו"ל. הוא היה עגום מכך מאוד. הילד לא רצה לקום בבקרים, הסתגר בעצמו והפך לשבר כלי. כמה שניסו לעודד אותו ולהשמיע לו צלילים אחרים – הוא סירב, לא מוכן להתנחם. לבר המצווה הוא הסכים לבוא רק בגלל שזה היה אירוע חרדי, משהו שהוא לא כל כך מכיר ודי סיקרן אותו, מה עוד שהקהל לא אמור להכירו כלל, כך שאין לו סיבה להתבייש. הוא עשה טובה ובא, וברגע שהוא נכנס לאולם – הוא נשבה. מהכל. מהאווירה, מהריקודים, מהתזמורת... כן, אפילו עם מכשיר שמיעה ולא באופן טבעי, אבל בעיקר, הוא התרגש לראות את בעלי. הוא נצמד אליו במבט, ראה את השמחה, את החיוך, את הטבעיות, ורצה לחקור איך הוא עושה את זה ולמה. אז הוא התבונן בלי סוף, ובשלב מסוים גם רקד קצת, בפעם הראשונה מאז הפציעה שלו. אבא שלו היה המום. הוא לא ידע איך להכיל את מה שהוא רואה. הוא התקשר לכל מי שרק רצה לשמוע, שלח סרטונים, ואז, בעקבות אחד מהם, מישהו שאל אותו – מה זה הציורים האלה שם על הקיר? איפה האולם הזה? מסקרנות, הוא ניגש אליהם וסרק אותם אחד אחד במבטו. היה לו הרבה זמן, כי הוא לא התכוון לצאת ולקטוע את השמחה של הבן שלו. מבחינתו שייקח שבוע, העיקר שיש לו ילד שחזר לחייך. עכשיו הוא עצמו נשבה בקסם של הציורים. הוא הפיץ לחברים שלו, שוחרי אומנות, את התמונות, וזה התחיל לרוץ... כך שבסוף האירוע הגיעו כמה חברים שלו, וביקשו לראות מקרוב. ראיתי אותם מסתובבים בין התמונות, ממש תערוכה מבחינתם. והם, שמבינים דבר אחד או שניים באומנות, הבינו שיש כאן פוטנציאל.

סופו של דבר – כל התמונות נמכרו.

יתירה מכך, הם שיווקו את בעלי, ודווקא בגלל המוגבלות, היה פן מיוחד בציורים, מה שהוליד הזמנות נוספות. עכשיו היתה לנו התחלה של כיוון איך לשלם את הבסיס לדירה...

מאז האירוע, הבן של הבוס התחיל להגיע אלינו מספר פעמים בשבוע. נפשו נקשרה בנפש בעלי, שידע איך לדבר איתו ולהנעים לו את המציאות החדשה. הם נהיו חברים טובים, והילד הפך לבן בית אצלינו. בחגים הזמנו גם את הוריו. הבוס שלי, כשהגיע, לא הבין איך אנחנו חיים כך. מכאן הכל התגלגל. הוא הציע לבעלי הלוואה מכובדת ונוחה, וגם דירה חלופית באופן זמני. מתברר שיש לו דירה גדולה ויפה, שהוא קנה עבור הוריו שמגיעים לעיתים מחו"ל, וכרגע היא לא בשימוש, כך שנוכל לגור בה עד שנסיים את השיפוץ.

אז שיפצנו, ויש לנו דירה גדולה ויפה. ויש ילד שחזר לחייך ולראות את היופי בעולם. ולנו יש משפחה חדשה, שכיף כל כך להכיר אותה.

ומעל הכל, יש ה', בורא העולם, הכל יכול, שעשה עבורנו את הכל, סידר עד משיכת המכחול האחרונה את העניינים, והראה לנו, שוב, עד כמה הוא גדול, ואיך הוא לא שוכח אף אחד...

הוא צייר לנו את זה בפרוטרוט.