אפרת ברזל: "סבא שלי? סבא שלי עושה חדשות"

יש את הצהריים האלה שהילדות נכנסות הביתה ולא מפסיקות לדבר בהתלהבות על משהו שקרה.

מכירות את המלל המהיר הזה, עם הפסקות הנשימה הקצרות?

"ואמא, את שומעת? ואז המורה באה, ואז באנו, ואז הלכנו, ואז".

ואת מקשיבה.

כי חינכת את עצמך להיות אמא מאזינה, וכי את באמת מתעניינת, וכי בכל מקום מסבירים לך כמה חשוב הקשב שלך והביחד שלכן.

אז ככה אני מרגישה עכשיו.

שאני בהתלהבות על משהו שקורה לי, ואני בדופק מואץ המבקש לחלוק ולהגיד ולדבר ולכתוב. ולומר.

היו עמי, קוראות נאמנות שלי, היו עמי בתמיכה רגשית. עכשיו.

* * *

זה הולך ככה:

לפני עשר שנים, הבן השביעי שלי, איתמר, היה בן חמש.

היום הוא בן חמש עשרה.

עד כאן הכל קל ברור.

הוא היה בחיידר, ב"מכינה" בבני ברק, חיידר שנקרא "אור מרדכי".

באותו בוקר הוא שכח את הסנדוויץ' שלו על השיש במטבח.

הסתכלתי עליו, על הסנדוויץ', ושאלתי את עצמי, בדיבורים הפנימיים האימהיים שלנו, "אני מביאה לו, או לא? אני אלמד אותו אחריות, או עוד לא?".

והבאתי לו.

שמתי את ליבי-רחל, אחותו, שהייתה אז בת שנתיים וקצת, בעגלה, וטיילנו אל החיידר. בני ברק, רחוב בן זומא.

רק שאז, בהתקרבי לגדר של הגן שלו, קלטתי שזה בדיוק הרגע שבו נשפכים כל ילדי ה"מכינה" לחצר, לשחק.

בימבות, אוטו-פלא והמון מתוקים עם כיפות על הראש.

הסתתרתי. המתנתי בצד. הוא לא ראה אותי.

אני הסתכלתי עליו.

יש קסם הורי משמעותי מאוד בלראות את הילדים שלך מתנהלים בחברה, בלי שהם יודעים שאת רואה.

לעשות עליהם, ולו במעט, אפקט דני דין, הרואה ואינו נראה.

אלה רגעים שעושים הרבה נחת. או פחות.

עושים גם, לפעמים, כאב. דאגה.

הם עמדו שם, ליד ארגז החול, ושוחחו.

ואני הקשבתי.

ילד של בעלי תשובה, מתוק שלי.

אלחנן, חבר שלו, סיפר על סבא שלו, שהוא ראש ישיבה.

יונתן, חבר אחר, סיפר על סבא שלו, שמלמד את הבחורים תורה.

ואז אחד מהם פנה אל איתמר שלי, ושאל אותו, "ומה סבא שלך עושה?".

איתמר סידר את הכיפה על הראש ואמר: "סבא שלי? סבא שלי עושה חדשות".

כי זו האמת.

אבא שלי, סבא גבי ינון, הוא קריין חדשות מיתולוגי, פסקול של מדינה, רשות השידור, שהבת שלו חזרה בתשובה.

נתתי למתוק הזה את הסנדביץ', ורצתי עם העגלה הביתה. היו לי בגרון דמעות.

פתחתי את הדלת. אבא שלי, "קול ישראל מירושלים", ישב על הספה. הוא בא אלינו הרבה. הוא אוהב אותנו. גם אנחנו אוהבים אותו.

 אנחנו כל כך שונים, אבל כל כך דומים.

"אבא", התלהבתי, "אני חייבת רגע".

"חייבת מה?".

כשמשהו לוחץ לך בלב, ואת אוהבת לכתוב, את חייבת. אם לא תכתבי את עצמך באותו רגע, גם אם זה בטוש על גב של חיתול נקי, המילים יברחו לך. הן ילכו למישהי אחרת.

פתחתי את המחשב, וכתבנו יחד, אבא ואני, בשנייה,

מבטיחה,

בדקה, אני אומרת לכם.

טוב, בחמש דקות,

כתבנו סיפור ילדים.

יותר נכון - אני כתבתי, ואבא הנהן והסכים.

סיפור נבון, עמוק ורגיש, על עולמם של ילדים, על כוחם לחבר מבוגרים.

סיפור על הילדים שבתוכנו, ועל אלה שגדלנו להיות.

* * *

עשר שנים הוא שוכב לי במחשב, הסיפור הזה.

בכל פעם הצצתי עליו, ושאלתי אותו מה שלומו.

הסיפור חייך, ואמר שבסדר.

"יבוא יום", הוא דיבר אלי, "ותוציאי אותי לאור".

והרגע הזה הגיע.

בורא עולם מתזמן לנו גם את המילים ואת השפעתן.

לא יכול להיות זמן מתאים יותר מאשר עכשיו, כשמדינה שלמה של אחים מדברת בכאב אחד אל השני. לא יכול להיות מתאים יותר מהרגע הזה.

ילדים, אין להם שכפ"צים ומעילים מפרידים.

לתינוקות של בית רבן יש כוח אחר, גם עלינו, המבוגרים.

"סבא שלי עושה חדשות", הוא סיפור שעושה דמעות.

בסוף הספר הוספתי עמודים שלי, שנותנים להורים כלי עבודה – איך לדבר, ואיך להניח נכון, מולם, תכל'ס. אמירות, מבטים, משפטים ודרכים להיות איתם, הכי קרובים.

הספר יוצא בהדסטארט, בכוונה, בפלטפורמה לאומנים צעירים שנקראת "דינר".

אז מה אם אני לא ממש צעירה?

הרבה נשים שואלות אותי, "למה ככה? את?".

ואני עונה: "כן, כי זאת גאולה". אני מבקשת לתת בעצמי דוגמה.

"דינר" הוא גן עדן לכל אישה המבקשת להביע את עצמה, ואין לה איפה.

את מעלה שם, באתר, את הרעיון שלך - ספר שירה, מופע או כל חלום במה אחר, ואנשים מתחילים לראות. בהתחלה רק משפחה וחברות.

מי שאוהב, משתתף. בקניה מוקדמת.

לידי שם ב"דינר" נכתב ספר תורה, מאת הבית של הרב חיים קניבסקי זצוק"ל, ספר תורה למען שחרורם של החטופים. ולידו, ספר של הנכד של הרב פינקוס. ככה שאני בחברה טובה.

רחלי קארו, המאיירת האלופה, ציירה כל ילד, כל מבע, כל קמט, כל נדנדה. צבעה בצבעי מים, כמו שאני אוהבת, עוד מהילדות.

בעלי תשובה הם אנשים שלעולם יהיו בהם געגועים.

מתוכם, הרי, הם הגיעו אל אלוקים.