"כל כך הרבה ביקשו מהמצות האלה, לו רק היו יודעים מה עברנו עד שאפינו אותן"

עשרות הרגישים לגלוטן, שפנו לרב אברהם צוויג כדי לקבל מהמצות שלו, לא יכלו לתאר לעצמם איזו דרך עבר עד שזכה לתוצרת היקרה שבידיו. החל מהזרעים שנזרעו מאוחר מדי, דרך עדר הצאן שפלש לשדה, וכלה בכמות הגרגרים הבלתי צפויה שחיכתה לו בסוף. אך לא אדם כמוהו אמר נואש. כמי שכבר קנה כבשים לצורך ביצוע ראשית הגז, צלל בים כדי לצוד חלזונות שמהם קושרים תכלת לציצית, הפיק שמן זית בטהרה, ולאורך השנים תמיד חיפש את הדרך לבצע באופן מעשי את המצוות עליהן למדו במסגרת הכולל, גם הפעם – ברגע שהחליט הרב להכין מצות מגרגרי חיטה מסורתית, הוא ידע שזה רק עניין של זמן עד שיצליח.

מצוות בשטח

את ההחלטה ליישם את המצוות עליהן למד, קיבל הרב צוויג כבר שנים קודם. "לפני כ-14 שנה זכינו לפתוח כולל אברכים בביתר עילית, בו החלטנו לתת מקום משמעותי ללימוד באופן מעשי", הוא מספר. "המטרה היא לראות איך כל מה שכתוב בספרים יורד למציאות. לא דומה ראייה לשמיעה, וברגע שעושים את הדברים בפועל הם מופנמים וברורים הרבה יותר. כך, במהלך השנים, התוודענו לתהליך יצירת התפילין, בדקנו שעטנז, תרגלנו שחיטה וניקור, ויצאנו עשרות פעמים לשדה כדי להמחיש באופן מעשי את המצוות התלויות בארץ. נסענו גם למקום בו היה מעמד הר גריזים והר עיבל וחקרנו את שרידי מזבח יהושע מבחינה הלכתית, עברנו תהליך ארוך של שמירה על הלכות טהרה כדי להפיק שמן זית טהור וכשר למנורת המקדש, הגענו לשדה של גוי כדי לראות איך מכליאים בין זני ירק שונים, ועוד".

כך הגיע הרב גם לנושא גידול החיטים. "יש כל כך הרבה מצוות סביב תבואת השדה: לקט, שכחה, פאה, מעשרות, הלכות גזל, הכנת מנחות, הכנת לחם הפנים ועוד. כאשר הגענו לנושא המנחות ולחם הפנים, ולמדנו אותו באופן מעמיק עם מומחה מיוחד בתחום, עלתה נקודה חשובה: אי אפשר להכין אותו מהחיטה המודרנית בה נעשה שימוש כיום. כדי להגיע למרקם ולטריות הרצויים, יש צורך בחיטה מסורתית, זו שהעולם השתמש בה עד לפני כמאה שנה".

מה ההבדל בין חיטה מודרנית לחיטה מסורתית?

"החיטה המודרנית היא בעצם חיטה שהוציאו ממנה גנים שונים כדי שיהיה נוח יותר לעבוד איתה. הגובה שלה נמוך ונוח לקצירה, היא לא רובצת על הקרקע אלא עומדת ישרה, ומניבה כמות כפולה של גרגרים לעומת הזנים אותם גידלו בעבר. זה נשמע אולי נפלא, אבל יחד עם כל הטוב הזה התגלו גם בעיות – כמות חולי הצליאק בעולם עלתה לאין ערוך, וכעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, על אף שאינם מאובחנים עם צליאק, התגלו כסובלים גם הם מקשיי עיכול של גלוטן. עם הזמן הוכח כי השינוי הגנטי יצר קושי בעיכול של החיטה הזו על ידי חלק מבני האדם, בזמן שבחיטה המסורתית הגלוטן מתעכל היטב ויש בה הרבה יותר מינרלים, ויטמינים ונוגדי חמצון".

אבל זה לא הכל. איום משמעותי נוסף, שהתגלה בחיטה המודרנית, נדון על ידי קבוצת חוקרים מהעולם. "כל זני החיטה הזו דומים מאוד אחד לשני מבחינה גנטית, ולכן אין להם יכולת עמידות בפני מגפות חקלאיות", מסביר הרב. "החשש הוא שברגע שתהיה מגיפה כזו, היא תחלוש על העולם כולו, תכלה במהירות את כל היבול, ותביא למצב של רעב. כמסקנה מכך, החליטו החוקרים לפעול להחזרת החיטה המסורתית, איתרו כאחד עשר זנים שלה והביאו לידי זריעה שלהם מחדש. אגב, לא רק החיטים זכו לעדנה. גם זנים עתיקים של גפן, זיתים ותמרים הובאו לידי שתילה מחדש, מתוך הבנה שיש בהם את הדיוק הטבעי והנכון, לעומת זנים שהונדסו".

החיטים המסורתיות החלו אט אט לשוב לשדות. "מדובר בחיטים גבוהות מאוד, לפעמים יותר מגובה אדם, והן בעלות גרגרים בגדלים שונים – מה שמקשה על הטיפול המכני בהן. אך הצורך הבריאותי גובר על הכל, וכיום יש מאפיות בוטיק המייצרות לחם מחיטה זו לשוחרי בריאות. כאן המקום לדייק – לחם זה עדיין לא נמצא מתאים למאובחנים עם צליאק, אך רבים אחרים – שרגישים לגלוטן ללא צליאק – מצאו בו כבר פתרון מצוין. בנוסף, רוב האנשים שטועמים אותו טוענים שהוא הרבה יותר עשיר בטעם. גם כמות הגלוקוז והאינסולין בו נמוכה יותר".

זורעים – ולא יוצא כמעט דבר

בשלב זה פנה גם הרב לחפש את החיטה המדוברת. "כלל הזנים בעולם מתחלקים לשני סוגי חיטה עיקריים: חיטה קשה וחיטה רכה. מהחיטה הקשה מכינים סולת, פסטות ועוד, ומהחיטה הרכה מכינים לחם. בארץ, החיטה הקשה מתאימה יותר לזריעה, אך גם בה יש זנים שונים. פניתי לד"ר דוד בונפיל, מומחה בתחום החיטה, שאיתר 11 זנים עתיקים המתאימים לישראל. קיבלתי ממנו זרעים מתאימים, ויצאנו לדרך".

את השדה בו יזרעו בחר הרב לפי הכתוב במשנה: "במסכת מנחות נאמר שאת החיטים המשובחות ביותר למנחה הביאו ממכמס, מקום הנמצא כיום ליד היישוב מעלה מכמש. לכן יצרתי קשר עם בעל חווה באזור, שאף  קרא לחווה שלו על שם המשנה 'אלפא לסולת', וביקשתי את עזרתו. הגענו אליו עם עשרה קילו זרעים, אותם פיזרנו על פני דונם אדמה. קיווינו ליצור מהם סולת להמחשה של מנחות, אך בפועל הזריעה לא נעשתה באופן מספיק מקצועי והשנה הייתה שחונה למדי, כך שלא גדל לנו יבול רב. בכל זאת, השדה חולק וסומן על ידי חוטים, כדי שכל אחד מהאברכים יזכה בחלק מסוים בו ויוכל לקיים מצוות לקט, שכחה ופאה. אחר כך קצרנו את היבול שלנו באופן ידני. כשהגענו לשלב זריית החיטה, עמדה מולנו ערמה שנראתה כמו הר של לכלוך. התחלנו להעיף אותה כלפי מעלה, וראינו לנגד עינינו איך המוץ ממשיך לעוף ברוח, ועלינו יורד גשם של חיטים. זה היה רגע מרגש – דבר חדש נוצר פתאום, כמו לידה. לבסוף טחנו את הגרגרים בריחיים של אבן, ומהמעט שיצא לנו המחשנו את הכנת המנחות".

אך בזאת לא תמו הנסיונות. "שנה אחר כך החלטנו לזרוע שבעה דונמים, בשדה ליד היישוב מיצד. גם שם האדמה לא התאימה, כבשים שהיו באזור עלו על השדה שלנו ואכלו ממנו, והצלחנו להוציא רק עשרה קילוגרמים של קמח מהכל. מקמח זה אפינו מצות, שרבים ביקשו מהן בגלל החיטה המיוחדת ממנה הן נוצרו. לצערי, לא היה לנו יותר מדי לתת". 

אחרי שנתיים מאתגרות, לא חשבתם להרים ידיים?

"להיפך. עם תחילת שנת השמיטה האחרונה, ראיתי הזדמנות לזכות במצווה נוספת על הדרך. יצרתי קשר עם בעל שדה, וביקשתי ממנו שיחכיר לנו את השדה לאותה שנה, כדי שנוכל לחלק אותו בין האברכים וכל אחד ישמוט את חלקו. בעל השדה הסכים בשמחה, ואף ויתר לצורך כך על שכירות של חקלאי אחר שתכנן לעבוד שם באותה שנה. למרבה ההפתעה, כשהגעתי למקום בסביבות חג הפסח, גיליתי שנעשו עבודות בשדה. לאחר בירור התגלה כי העובד הזר של החקלאי קצר את הספיחים שגדלו בו, בלי לדעת על האיסור שיש בכך. בעל השדה החליט לפצות אותי על הטעות, ולהכין לי את כל השדה לזריעה בשנה שלאחר מכן".

עכשיו רק היה צריך להמתין לגשם, ולזרוע קצת לפני שיגיע. "בהגיע היום, ניסיתי לתפוס את בעל השדה, ללא מענה. יום ועוד יום עוברים, ואין תשובה ממנו. שבוע וחצי לאחר מכן ענה הבן שלו לטלפון, וסיפר שהוא עבר התקף לב ונפטר. יחד עם ההשתתפות בצערו, הבנתי שנוצרה לי בעיה –היו בידיי מאה קילו זרעים שהיה עליי לפזר על 11 דונם אדמה, ללא בעל מקצוע שיהיה איתי במקום. הימים עברו, ויחד איתם שתי מערכות גשם, עד שמצאתי אדם מתאים לעבודה. זרענו את החיטה, אך לא היה ברור אם בשלב מאוחר זה היא תגדל כראוי. בפורים של אותה שנה הגעתי לשדה, ראיתי את הגבעולים שגדלו, אך לא הייתה עליהם עדיין אפילו שיבולת אחת. כל השדות מסביב היו כבר מלאי שיבולים עמוסות חיטה". 

מה הייתה התחושה מול המראה הזה?

"זה לא היה קל, ודווקא שם הבנתי את משמעות התפילה על הגשם. נשאתי תפילה לה' מעומק הלב, שיצליח את היבול. קצת אחרי פורים הגיעו לפתע שבועיים מלאי גשמים, ואיתם ברכה גדולה. הם החיו את השדות, והחיטים גדלו בצורה נפלאה. לאחר חג הפסח, השדה היה מלא בשיבולים, גבוהות כל כך, שחלקן עקפו אותנו בגובה. הגמרא בכתובות אומרת 'עתידה חיטה שתיתמר כדקל'. במסכת סנהדרין מוסיפה הגמרא: 'אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'. רש"י מפרש על המקום: 'כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר'. אנחנו ראינו את זה בעינינו".

המצות היקרות בעולם

קבוצת האברכים החלה להתארגן לקצירה, מתוך מחשבה שחלק ייעשה באופן ידני וחלק עם קומביין. אולם כשהגיעו לשדה, חיכתה להם הפתעה כואבת. "מסתבר ששמונים אחוז מן הגידולים נרמסו ונאכלו. לאחר בירור גילינו כי רועה צאן בדואי עלה על השדה עם הכבשים שלו. עוגמת הנפש הייתה אדירה. בלית ברירה, קצרנו ידנית את מה שיכולנו, והכמות שנשארה חיכתה לקצירה המכנית".

גם כאן נתקל הרב בקשיים. "אף בעל קומביין לא הסכים לבוא במיוחד עם המכשיר, שעלות ההפעלה שלו היא גבוהה, ולקצור כמות קטנה כל כך. לבסוף מצאתי אדם שהיה מוכן לעשות איתי חסד ולנסות להגיע, אם יהיה לו זמן אחרי שיסיים לקצור שדה אחר באזור, ובמידה ויוכל לנסוע עם כל רוחב הקומביין ישירות אלינו. גם הוא תהה למה לנו להתעסק עם כמות קטנה כזו של חיטה. להערכתו, היינו אמורים להוציא מהנותר 100 קילו חיטה בלבד, ולא יותר. התפללתי לה' שהוא אכן יצליח להגיע, ובלי לדעת אם זה יקרה – הכנתי מראש שקים מתאימים לאסוף בהם את התבואה. בצהרי יום שישי, הודיע לי בעל הקומביין שנותר לו זמן לבוא. אני ורב נוסף מהכולל – הרב מרדכי עמנואל, שהוא מומחה בעל ותק של שנים במצוות התלויות בארץ – מיהרנו לנסוע אליו. כשהגענו, ניקינו את הקומביין כפי הנדרש, כדי שאפשר יהיה לקצור בו חיטים להכנת מצות, עלינו עליו, אמרנו 'לשם מצת מצווה', ויצאנו לדרך".

שם חיכתה להם הפתעה, אך הפעם לטובה. "בעל הקומביין החל לקצור, והמכונה לא הפסיקה לשפוך חיטים. במקום מאה קילו, יצא לנו טון! הוא היה המום, ואמר לי שמעולם לא קצר כמות חיטה אדירה כל כך משטח אדמה קטן כזה. כך, למרות כל מה שעברנו, ראינו בנותר את ברכת ה' המובטחת לשומרי שמיטה".

אלא שעכשיו עמדו השניים בפני אתגר חדש. "ערב שבת, הבאנו שקים מתאימים למאה קילו חיטה, ומצאנו את עצמנו עם הרבה יותר", אומר הרב. "זה היה יום חם מאוד, ולנו לא נותרה לנו שהות. נסענו לחפש איפה אפשר לקנות שקים נוספים, ובשעות שנשארו התחלנו – שני אנשים בלבד – לעבוד ולהעמיס את כל התוצרת. את השקים דחפנו לרכב שעמד להתפקע והגענו תשושים, אך שמחים, למחוז חפצנו לפני שבת". 

גם בזאת לא תמה הדרך. "עכשיו צריך היה לנקות את החיטה, אך שום מכון לניקוי חיטים לא עבד עם כמויות קטנות כאלה. מכיוון שכך, דרשו מאיתנו על ניקוי החיטה מחיר יקר יותר. אחרי דין ודברים עם מכון מסוים, הוחלט כי ננקה רק 450 קילו, ואת הנותר נשאיר לזריעה בשנה הבאה. כך הגענו לשלב הסופי, שלב טחינת החיטים – חלק בריחיים של יד וחלק במכונה – ולאחריו אפיית המצות". 

אברכי כולל "דורשי ציון" עברו את כל התהליך, מהשדה ועד שולחן הסדר, וזכו סוף סוף להחזיק בידם את התוצרת היקרה. "את כל זה עשינו כדי לבצע באופן מעשי את הנלמד ולהרגיש את הדברים בפועל", מסיים הרב. "המצות, שהתגלו כטעימות במיוחד, ניתנו לכמה רגישי גלוטן, ואלה חזרו עם שבחים ואמרו שהן לא גורמות אצלם לתופעות הלוואי הרגילות אותן הם מכירים. כולי תקווה שתימצא הדרך להכין באופן קבוע מצות כאלה לרגישי גלוטן. עכשיו, אנחנו מחכים ליום בו נכין מחיטים כאלה לחם ומנחות למקדש, ומקווים לאכול עוד השנה את המצות שהכנו עם קרבן הפסח בירושלים הבנויה".