בשביל הקשר עם הילדים, צריך לעצור כשמתעטשים

היום אני רוצה להתחיל עם לימוד של הלכה, סעיף בשולחן ערוך. זו הלכה לא מוכרת כל כך, מחלק "יורה דעה" של השולחן ערוך (סימן רמ"ו סט"ז), שבו כתוב שאסור לומר "רפואה" (לבריאות) בבית המדרש בעת לימוד תורה למי שמתעטש. זו ההלכה, והטעם הוא שיש מעלה גדולה ללימוד רצוף בלי הפסקה, ולכן, לא ראוי לעצור בדיבור זר (אפילו אם מדובר בברכה ליהודי שהתעטש), בזמן שעוסקים בדבר הכי נשגב בעולם, בלימוד התורה, שמחזיק את העולם. זו לשון השולחן ערוך.

יש נידון מענין בין המפרשים בביאור ההלכה הזו. ה"פרישה" מסייג ואומר שכל זה דווקא בימיהם, שלא הפסיקו לכלום, ולמדו בצורה של דבקות מוחלטת, ואז, באמת לא ראוי להפסיק לצורך זה. אבל היום, שכל עוף פורח גורם לנו להפסיק, וכי דווקא כשיש הזדמנות לברך ולעשות חסד ולברך את המצונן, דווקא אז נימנע מכך? לכן הוא מסיק שהיום מותר לומר "לבריאות" גם בבית המדרש. אבל הט"ז מביא את דבריו וחולק עליו. הוא טוען שאדרבה, נקיים את ההלכה כפשוטה, ומתוך כך נלמד להפסיק פחות, ולקחת את הלימוד הרציף ברצינות הראויה. זו כנראה מחלוקת עקרונית, עד כמה לתת לפער בין הרצוי למצוי להשפיע על ההנהגה שלנו. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומכל דעה במחלוקת הזו ניתן ללמוד יסוד גדול בחינוך מתבגרים.

לפי "הפרישה", שהארת פנים וברכה מַצְדיקה ויתור על מעלת הרציפות (בדור שבו גם ככה מפסיקים כל הזמן), ניתן ללמוד מכך עד כמה חשוב להקפיד להאיר פנים ולחזק את ילדינו, גם אם זה פוגע בסדר היום הרגיל שלנו. בדור שבו אנו מאפשרים להרבה טרדות לשבש לנו את הקביעות בחיים, כמה חשוב לתעדף במקום גבוה את הקשר עם הילדים, ולחפש הזדמנויות לזמני איכות, לחוויות משותפות, ולהעשיר את אלבום התמונות שלנו בתמונות של חוויות משותפות. זה חשוב. זה קריטי. כשהם קטנים הם משתפים פעולה יותר, כשהם מתבגרים זה מחייב יותר יצירתיות, ולפעמים גם מסירות נפש, כדי להצליח לתפוס את הרגעים האלו. אבל זה משתלם!

גם לפי הט"ז ניתן ללמוד מכאן לקח עצום, איך כל דבר קטן משפיע. נידון דומה פגש אותי כשקראתי בספר של הרב אביגדור נבנצל שליט"א, על הנהגה מיוחדת שיש לו, להעריך ולייקר כל רגע בארץ ישראל. כאשר הוא נצרך לטוס לחו"ל, הוא ביקש לשבת במקום אחורי ככל הניתן, ובטיסה חזור דווקא במקום הכי קדמי, כדי להרוויח עוד חלקיק שניה של שהות בארץ הקודש. אני שוחחתי עם הרב, ושאלתי אם גם לי ראוי לנהוג כך, כי אני (לצערי) זהיר פחות במצווה הזו, וטס מדי פעם לחו"ל לצורך מסירת שיעורים. הרב ענה לי שוודאי שכן, ובזכות כך אזכה להעריך יותר כל רגע שאני בארץ. גם לענייננו, בנושא חינוך, יש המון מה ללמוד מכך. כדאי לייקר ולהעריך אצל הנערים כל דיבור של חיזוק, כל מצווה, כל התנוצצות של הנשמה הטובה שבקרבם. גם אם זה נראה זניח ולא מייצג. כל נצנוץ כזה מגלה את מהותם הפנימית, ולכן אם נזהה, נייקר ונשבח אותו, זה ייתן להם כוח, לגדול ולצמוח בקדושה ולהרבות טוב בעולם.