שווה סיפור: סודות מאחורי המטאטא

אני אחת שאוהבת לצאת מהשורה, טיפוס הכי לא שיגרתי שיש. יש לי הרבה מרץ, אני חברותית מאוד, מנהיגה כבר בקווי המתאר הראשוניים שלי. אין לי בעיה עם אנשים, להפך, אני נהנית איתם והם איתי. גם לביטחון העצמי שלי אין מקום לשיפור, טוב לי עם עצמי ונראה לי שטוב לעולם איתי. כאשר עברנו דירה מהעיר הגדולה לעיר גדולה פחות ומרכזית פחות, על גבול הפריפריה, חיפשתי עבודה, ובכלל לא התביישתי כשמישהו הציע לי משרה של ניקיון בית ספר עם תנאים מעולים. אמרתי כן, עם כמה סימני קריאה. אני אקח את המשרה הזו. לא הזיזה לי שום גבה מתרוממת, עין שנפתחת הרבה מעבר לגודלה. מה יש? מי החליט שלנקות בית ספר זו משרה פחותה? מבחינתי, כל עוד זה עונה על הדרישות שלי, אז למה לא? ככה התחלתי את העבודה, לא שומעת, מתייחסת, מקשיבה או בכלל שמה לב לאף אחד שרצה ודאג ליידע אותי במה שהוא חושב. זה לא היה מעניין.

ככה התחלתי, חמושה בכל מה שרק אפשר כדי לנקות, ולנקות היטב, עם כל המרץ. עד מהרה התחברתי לכולם שם, וכולם – הכוונה מהילדה שבכיתה א' עד לזו שבכיתה ח', מהמנהלת ועד לספקי השרות. כולם הכירו אותי, ומה אני אגיד? כמים פנים לפנים? ממש ככה. התחלתי עם כל הביטחון שלי, בטוחה שיש לי הג'וב הטוב בעולם, וזה היחס שקיבלתי. הצוות אהב אותי מאוד, חוש ההומור שלי, המפותח גם כך, רק גדל שם. בהפסקות האוכל המורות התחננו שאכנס איתן לחדר, סטנדאפ שלם הייתי עושה להן - בחינם, מכל הלב. האמת, מגיע להן. מי כמוני עדה לעבודה המאומצת שהן עושות, לנשמות היקרות שנמצאות תחת חסותן שעות רבות ביממה. כמה שזה שוחק, הן עושות ככל שביכולתן כדי לתת להן יותר ויותר. באופן כללי, אני סוג של משקיפה מהצד, נמצאת ולא נמצאת. אני זאת שרואה את ה-כ-ל, משקיפה ולא נשקפת, וככזאת, יצא לי לא אחת לראות הרבה מעבר למה שנראה לכולם מלכתחילה.

בעיקר אני אוהבת את הצד הבלשי שלי. סוף יום, והנה אני מתחילה, אני יודעת בדיוק מה קרה לכל אחת, לפי הכיסא שלה, מה שזרוק מתחתיו או על השולחן, הקשקושים שעל הלוח, כל הסביבה. אני מחברת קו לקו, ויש לי תמונה מלאה.

הבנות לא יודעות. זה סוד שלי, שאני לפעמים גם משתמשת בו לטובתן. וזה הסיפור שאני רוצה לספר.

באחד הימים שמתי לב לשולחן הימני בקצה. הוא היה מבולגן בצורה מוזרה, לא משהו רגיל. החוש השישי שלי אותת לי שקרה משהו. תחתיו היתה מחברת קמוטה וקרועה, בהמשך המעבר היו עטים, צבעים שבורים ותלולית של דבק, המשכתי ללכת לפי הסימנים. ראיתי אסופת שערות שהמתינה, סבוכה, מאחורי דלת הכיתה, מספרת סיפור על סערה רצינית שהתחוללה כאן. מישהי עברה כאן דבר או שניים. שמרתי במוחי את המידע, והתחלתי לעקוב, בכל יום מחדש. פעם היה זה פתק עם ציור מעליב וכינוי פוגע (כאן קבלתי גם את שמה של הילדה), ופעם סתם כך גרפיטי על לוח. הבנתי שהמצב הוא לא ארעי וזמני, ושהעסק ממשיך ומתרחב מיום ליום. שיתפתי את המורה שלה ואת היועצת, חושבת שבזה יסתיים העניין, או שלכל הפחות יהיה שינוי. אבל הזמן עשה את שלו, ולא לטובה. יום אחד, אחרי שהיה נראה שהארץ שקטה, מצאתי פתק מקומט ומכווץ מתחת לכיסא שלה. חיברתי את הקרעים שהיו בו. היה שם מכתב מלב קרוע, בכתב עגול, ילדותי ויפה להפליא, על כמה קשה לה, על שהיא לא רוצה בכלל להיות כאן, ועוד מילים כאלה, שצעקו לי "הצילו!" – ומיד, כאן ועכשיו. הפעם כבר הייתי אגרסיבית יותר. קודם כל הגעתי לכיתה באור יום, כמו שאומרים. הבטתי על מושא הסיפור, ניסיתי לראות ולא רק להבין. זה היה מדהים, כי למי שרואה מבחוץ, היא נראתה ילדה חיננית ומתוקה כל כך, אחת שטוב לה, ואי אפשר להבין שהיא נמצאת במצוקה כזו. הפער היה גדול כל כך, שהתחלתי לפקפק בעצמי. אולי לא הבנתי את העניין נכון? פניתי שוב למורה וליועצת, הנחתי דברים על השולחן. לחצתי עליהן והבהרתי את הקריטיות שבעניין. גם הן לא האמינו שזה המצב, היא היתה ילדה מופנמת ומרצה מאוד.

עדיין, המצפון הציק לי. החלטתי להתקשר להורים. דיברתי עם אמא שלה, אישה מקסימה, חכמה וחמה. היא דווקא ידעה, אבל לא את עוצמת הסערה. כאב לה. היא סיפרה על ילדה טובה וחכמה, שכמה בנות החליטו להחרים אותה ולהציק לה, אבל הילדה שלה מעדיפה להסתיר ולהתמודד לבד. היא היתה בטוחה שיחסית לעבר זה נרגע, והמצב התיישר והתאזן. היא סיפרה על חברות שחוששות להגיע אליהן, על אחרי צהרים משעממים שהיא והספר חד הם, כי אין משהו אחר לעשות. ולא, אין להם הסבר למה זה קורה.

סגרתי את הטלפון עם דמעות בלב ובעיניים. לא יכולתי לשמוע את זה. קטנה כל כך, מתוקה כל כך, איך אפשר להכיל ולהסכים לדבר כזה? ניסיתי לחשוב איך אני יכולה לעזור לילדה הזאת, ואז רינה הציתה לי רעיון.

רינה היתה בת מתוקה מאחת הכיתות הגבוהות. יש שיאמרו שהיא היתה מלכת כיתה – כריזמטית, עם מעמד ברור וחשוב מאוד בחברה. לרינה ולי היה קשר טוב מאוד, רינה שיתפה אותי בהרבה מלבטיה. ככלל, הבנות הגדולות מצאו בי אוזן קשבת, כאחת ששומעת ומקשיבה, יודעת – אבל שותקת כשצריך. ממני לא יוצא דבר החוצה. כך נבנה סביבי מעגל בלתי נראה של בנות וגם מורות, שהיו מספרות לי כל מה שלא רצו לספר לעולם. במה שיכלתי – עזרתי, אבל גיליתי שרוב העזרה היא בהאזנה ובהקשבה מלאה. מבחינתם, זה היה כיף להיות חברה שלי, ולא היה מוזר לראות אותי בין בנות, משוחחת או צוחקת.

כך היה גם עם רינה. היא פיתחה איתי קשר מצוין. עם כל המתנות שיש לה, חשבתי שאין ראויה ממנה כדי לעזור לאותה ילדה. היא היתה בדיוק הכתובת הנכונה כדי להרים את קרנה של כל בת, תהיה אשר תהיה. כזאת היא, בעלת קסם אישי ויכולת חברתית מוכחת, לטוב ולמוטב. עכשיו החלטתי להציע לה לעשות זאת ממקום של טוב ואהבת אמת. לא ביקשתי הרבה, רק שתהיה חברה של הילדה. השארתי לה להבין לבד, לא הרחבתי מעבר. סמכתי עליה שהיא מבינה עניין ותדע לעשות את הטוב ביותר.

ובאמת, זה היה מדהים. היא עשתה את זה מושלם! קודם כל היא התחילה להגיע לכיתה שלהן, כביכול אותה בת מצאה חן בעיניה. אחר כך היא הגיעה עם החברות, שהתפעלו ממנה כי רינה התפעלה ממנה, וכך זה המשיך בכל מיני וריאציות שונות. היא הצליחה להרים את הילדה! ממש כך! ממצב של נחיתות ותחתית היא הפכה אותה למקובלת ואהובה מאוד בכיתה שלה ובכלל. מה שתרם לכל זה, היה שעם הזמן רינה באמת אהבה אותה... היא נהנתה מאוד מהקשר ביניהן, זה נתן לה הרבה כוח וסיפוק. לאותה ילדה כנראה היה מה לתת לרינה, עובדה שהקשר המשיך גם הרבה אחרי שרינה סיימה את בית הספר.

ראיתי את הקטנה פורחת, בן אדם חדש ומיוחד. היא גדלה והמשיכה הלאה, ומאז לא שמעתי ממנה. מספר שנים חלפו, עם הזמן הבנתי שיש לי יכולות מצוינות, בעיקר עם בני נוער. התחלתי לחשוב על שינוי כיוון מקצועי למשהו חינוכי יותר, שבו אתרום מעצמי ומהיכולות שקיימות בי, שאני כבר מצליחה איתן כל כך. חשבתי ללמוד בצורה יסודית ועמוקה, לימודי תעודה שיסמיכו אותי לעשות את הטוב ביותר עבור הנוער היקר שלנו. מי שחתמה לי סופית את ההחלטה היתה המנהלת. היא סיפרה על קורס מיוחד של נוער בסיכון שמתהווה, והיא החליטה לממן לי את הקורס הזה דרך הקרנות שבית הספר זכאי להן. מבחינתה, היא לא ראתה מישהי שראויה לזה יותר ממני. הגבות של כולם הורמו, העיניים גדלו, כי איך מנקה, תהיה אשר תהיה, קודמת למורות ותיקות כאן?! אבל המנהלת לא התרשמה, להפך. ואני? מה אכפת לי, כבר אמרתי לכם בהתחלה, עושה מה שנכון לי. אם פעם היה נכון לי לשטוף רצפות של בית הספר, נכון לי עכשיו ללכת ללמוד.

אז נרשמתי, ונכנסתי לזה עם כל המרץ שלי. זה היה מדהים.

משם המשכתי הלאה, ללימודי תעודה, ובאחד הימים הגיעה אלינו מרצה אורחת, דמות מרשימה מאוד שהגיעה להישגים יפים במהלך חייה, הצעירים יחסית. היא סיפרה על השיטה שלה, ואז סיפרה על עצמה, על הילדה שהיתה.

זה תאם אחד לאחד לאותה ילדה בבית הספר, עשור ויותר אחורה.

כן, זו היתה היא. בדיוק היא. היא ספרה על המקום שבו היא היתה, על בת מיוחדת מכיתה גבוהה שה' שלח לה, על קשר טוב שנוצר ביניהן, מה שעזר לה לקום, לקבל משמעות טובה יותר לחיים, ולחייך. עכשיו זיהיתי אותה.

רציתי לקום ולספר לה על הצד הנוסף בסיפור – ולא ממקום של גאווה, אלא ממקום של איך אפשר לעזור לכל יהודי, גם בתפקיד שנחשב לא הכי משפיע, בלשון עדינה. אבל אז, החלטתי לשתוק.

יש מעשים שיפה להם השתיקה, זה נותן להם משמעות עוצמתית יותר.

אבל את המסר שלי הייתי חייבת לשתף. לכן אני מספרת את הסיפור.

בכל מקום אפשר לעזור לכל יהודי, צריך רק להיות ולרצות. ולזכור שאנשים פשוטים משנים את העולם.