"תראו מה זה, רק לקחתי על עצמי תפילין – וכבר הגיעה הבשורה"

זוכרות את הטור משבוע שעבר, כשביקרנו בבית רפואה? אז סיפרתי לכן על המבקרות, וכעת אספר לכן על המאושפזים שהיו שם.

קודם כל, פגשנו שם את מייה שם, שחזרה משבי החמאס. אחרי שיחה בת כמה דקות איתה, רציתי להביא לה חת"ת מיקרופילם – שבו יש חומש, תהילים ותניא לשמירה והצלה.

היא ואמא שלה מיד הוציאו מהתיק שלהן מיקרופילם כזה, הראו לי ואמרו: מה קרה לך! ברור שיש לנו כזה. ואמא שלה, המדהימה, אמרה לי – "למה את חושבת שהיא פה איתנו? אם לא זה, לא רוצה לדעת מה יכול היה לקרות...".

אישה מיוחדת כזאת, לא עוזבת את הבת שלה שניה אחת. בכל הפעמים שבהן הגעתי לשם, היא היתה איתה, מגוננת עליה. ממש אמא לביאה. כמה כוח, ביטחון, רכות ועוצמה יש לאמא להשרות על הבת שלה. מביקור לביקור הבחנתי שמייה מחייכת יותר, רגועה יותר, נינוחה יותר.

בפעם נוספת, כשהיינו במחלקה, פגשנו את אביתר הצדיק, חייל בסיירת אגוז שחרף את נפשו למען אחיו. כששאלתי אותו מתי הצפי שלו לשחרור, הוא אמר בבאסה: "עוד חודש וחצי". והוא רצה כל כך לצאת כבר הביתה...

כשיצאנו מחדרו בברכת רפואה שלמה, הוא לקח על עצמו להניח תפילין, לכל החיים. נתנו לו תפילין תרומת בית חב"ד תפן.

כשיצאנו, הוא אמר שהוא חייב ללכת לבקר במקומות תורניים, כשהוא יחזור לעצמו. כשביקשנו הסבר, הוא אמר שהוא רגיל להתנדב, אבל פעם בשבוע, לא יותר מזה, והוא רואה שחרדים כל הזמן מציפים את המקום. הוא חייב לברר מה זה הדבר הזה, מהיכן הם מקבלים את כל הכוחות. לכן חשוב לו לברר מה המקור לכל התופעה הזאת, שנקראת שליחות, עזרה לזולת, שזה הרבה יותר מהתנדבות – זו שליחות חיים, להעניק לאחר גם אם אתה לא מכיר אותו. אתה נותן לו כאילו הוא אח שלך.

התרגשנו לשמוע אותו מדבר ככה. אחרי שנפצע והוא על כיסא גלגלים, זה הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות... הוא אמר שכוח הלחימה מעניק לך תחושה אחרת. אתה לא חי ברמה רגילה כמו בדרך כלל בחיים. זו מסירות ענקית, והוא חושב שביום יום אפשר קצת להגיע להרגשה הזו ולתובנות שהיו בזמן הלחימה, כשאתה מבין שיש לך כל הזמן מה להעניק לזולת. שאתה לא חי רק לעצמך, שאתה באמת חי בתחושה של שליחות. שאתה כאן בשביל לעשות טוב בעולם, לאנשים מסביבך וכו'.

עכשיו, תשמעו איזה מדהים!

יום למחרת בניסי ניסים, שמעתי שעמית סגל פרסם שהוא חזר לביתו וכיצד כל היישוב שלו קיבל אותו בתרועות ניצחון ובכבוד גדול. הבן שלי ואני כתבנו לו הודעה שאנו כל כך שמחים ומתרגשים איתו שהוא הגיע הביתה לפני הצפי שלו. והוא כתב לנו: "תראו מה זה, רק לקחתי על עצמי תפילין, ובאותו היום שהנחתי – כבר בישרו לי הרופאים שאני יכול להשתחרר".

ואז חשבתי לעצמי, שככה בדיוק יהיה בגאולה. אנחנו חושבים, וואי... איזו דרך ארוכה, הגלות הזאת, ואיך נצא מכאן, ומה עכשיו כל המצב הזה. והנה, כהרף עין, זה פשוט יקרה! עוד הרבה לפני כל מה שחשבנו, בלי למצמץ בכלל.

הרי מה זה בשביל ה', לגאול אותנו בשנייה אחת?