הבן החמישי בהרי ההימלאיה: איך זכרו אותם שם, בסוף העולם?!

עקבות רגליהם של היאקים נראות בבירור על השלג הרך. ערמות של מצות ובקבוקי יין על גבם השעיר. החבילות קשורות בחבלים גסים זו לזו. עוד כמה מאות מטרים למעלה והם יגיעו אל היעד – העיירה מנאנג, השוכנת בגובה 3,530 מטרים.

החבורה הגדולה אשר מטפסת ברכס הרי האנאפורנה באותן שעות, אינה מודעת כלל לליל הסדר המתקרב ובא. הם פוסעים בשביל מקביל לזה שפוסעות בו החיות. הערב הם יעצרו בכפר מנאנג, ישהו שם יומיים כדי להסתגל לגובה, ואז ימשיכו לטפס הלאה. זה מה שכולם עושים. אל הפסגה הם יגיעו כמה ימים מאוחר יותר.

הם חלמו כל כך על הטיול הזה... כל אחד וסיבותיו שלו.

אלי הארוך רק רצה לצאת מהבית, כי כמה אפשר עוד לשמוע את אמא בוכה ומתאבלת?! 4 שנים מאז הפטירה של אבא, ועדיין הבית נראה ומרגיש כמו בית אבלים. הוא מרגיש שהוא נחנק, מבפנים ומבחוץ. פעם ראשונה שהוא מצליח לנשום. שואף מלוא ריאותיו אוויר פסגות.

גם יעל, עם הצמה הארוכה, נושאת עמה סוד. והאמינו לה שאין כבד יותר מסוד שאתה לוקח איתך לכל מקום כמעט שנתיים. כמו אבני ריחיים הוא תלוי על צווארה. מצד שני, למי היתה מספרת? ומי בכלל היה מאמין לה שזה באמת קרה? עכשיו היא רק שואפת אל קרבה את השלג הלבן.

ונעה הגבוהה, שכל יום חמישי בשבוע היא אורזת את עצמה באריזה אטומה, ויוצאת לבקר את אבא בכלא. כשהיא עולה על האוטובוס, היא מפנה את מבטה לכל הכיוונים. שאף אחד לא ידע שיש לה אבא רוצח.  הרי כל החברים שלה בטוחים שהוא יתומה מהמלחמה. היא יודעת שיחד עם אבא היתה גם היא אסירה. עם כל פסיעה שהיא פוסעת – היא יוצאת לחופשי.

ואלון השתקן, מה הוא כבר יכול לספר?

גם ככה כל מה שהוא רואה נגד עיניו בחצי השנה האחרונה הוא הפרצוף המרוסק של המפקד והחבר הכי טוב שלו. קולות הלילה ההוא בעזה, והזעקות שבקריאות הקשר, חוזרים אליו ולא מרפים. כעת הוא שומע גם קולות אחרים: את חליל הרועים, שריקתה של  הרוח, טפיפות רגליהם של המטפסים לפניו. מוזר. הוא כבר שכח שקים בעולם רעש אחר מלבד צעקות השבר ופצצות המרגמה.

גם מור בין המטפסים. גומעת את המרחבים בעיניה, עיני שקד חצופות. וכי יש לה ברירה אחרת?  העיניים החצופות האלה וקשיות העורף הם שהצילו אותה מהשכונה הקשה שממנה באה.

מלבדם יש על ההר עוד כמה עשרות חברים. כל אחד והסיפור שלו. כי דעו לכם, וזכרו זאת היטב: אין לך אדם שאין לו סיפור!

בזמן שאנחנו מארגנים את ליל הסדר הגדול בעולם בקטמנדו, שבו ישבו 2,000 חברים וחברות סביב שולחנות של אחדות, יעמדו יחד כאיש אחד ויצעקו "אחד אלוקינו", ואת זה שבעיירה פוקארה (8 שעות נסיעה מקטמנדו בה אנו גרים), שבו ישבו 500 יהודים יחד - מהדהדים בנו כל העת הדברים שאמר לנו הרבי מליובאויטש זצ"ל.

בנים משלו לא היו לרבי, אבל כל אחד ואחת היו עבורו יהלום. "זכות אדירה יש לכם. יש לכם הכוח לגעת בכל כך הרבה נשמות. לחייך לאנשים. להאיר להם פנים. לומר להם מילה טובה. לשנות את עולמם. יהלומים יש לכם בידיים, יהלומים!".

ואז הוא הסביר לנו, החסידים, על הבן החמישי. "לכו גם אליו", הוא ביקש מאיתנו, "אל אותו הילד!".

חכם, רשע, תם ושאינו-יודע-לשאול יש לנו בהגדה של פסח. ארבעה בנים שמייצגים ארבעה טיפוסים שונים של יהודים, אך המשותף לכולם הוא שהם יושבים ביחד אל שולחן הסדר, וחוגגים את הפסח.

"אל תשכחו את הבן החמישי", התחנן אלינו הרבי, "זה אשר אינו מגיע להשתתף עמנו בסדר''.

מחובתנו למצוא את הבן החמישי הזה, להזכיר לו שהוא יהודי, לקרבו אלינו באהבה ולהושיבו אל שולחן הסדר.

ככה פשוט. בלי לשפוט. רק להרעיף עליו אהבה, וכמה שיותר.

על כן, מלבד קטמנדו ופוקארה – לא שוכחים גם את אלה שמטפסים על ההרים.

*

בעוד מספר שעות הם יגיעו, כשהם קופאים מקור, אל הבקתה הקטנה שבאמצע הכפר: אלי, יעל, נעה, אלון, איציק, ורדית, מור, איתי ועוד כמה עשרות חברים וחברות.

הבקתה תהיה אותה הבקתה שבה עוצרים כולם, אבל הערב היא תיראה שונה לגמרי מיום האתמול. היא תהיה מחוממת בחום אנושי, ומוארת באור יקרות.

הבחורים, שליחי חב"ד הצעירים, שהטסנו במסוק במיוחד מבסיס האם – בית חב"ד בקטמנדו – כבר יהיו לבושים בבגדי חג. נרגשים למראה כל אחד ואחת שמגיעים. ההגדות יהיו מסודרות על שולחנות העץ המגורד, וקערת הסדר תהיה במרכז, יחד עם חבילות של מצות ובקבוקי היין.

החבר'ה שנכנסים אל הבקתה יהיו בטוחים שהם הוזים. משוכנעים יהיו שזוהי מחלת הגבהים שהכתה בהם. הרי לא יכול להיות שאי שם, בקצה העולם, באמצע שום מקום – זכרו אותם ככה. הם עצמם כבר שכחו...

הדמעות מטשטשות להם את הראיה. הרגליים שלהם רועדות, אך עד מהרה הם ימצאו עצמם  חבוקים יחד. שרים את שירו הנצחי של העם הזה, שאין יפה ממנו. חוגגים את חג החירות. חירותו של הלב. חירותה של הנשמה.

*

עקבות רגליהם של היאקים נראות בבירור על השלג הרך. כעת הם עושים את דרכם חזרה במורד ההר. הפעמונים מדנדנים להם על הצוואר, מבשרים על כל פסיעה שהם פוסעים.

"עם ישראל חי", מהדהדת השירה מן הבקתה הקטנה, "חי, חי, חי", עונים להם ההרים הלבנים בהד.