ספרים וקומיקס
מתלוננים שאין מה לאכול בפסח? הכירו את הילדים שמתגברים כל השנה
מגזין "קומיקס" לילדים מדבר עם הנבחרת: ילדים רגישים לגלוטן, שבחג הפסח הם סוף סוף כמו כולם
- עולם הילדים
- פורסם ז' ניסן התשפ"ד
מגזין קומיקס לילדים
"הזמן שבו אני הכי נהנית ללכת לקניות בסופר הוא לאורך תקופת הפסח", מספרת אסתי בת ה-12, הרגישה לגלוטן מגיל שנתיים. "גם לפני החג, גם במהלכו, וגם מעט אחריו, כשהמדפים עמוסים במוצרים מגוונים ללא חיטה, אנחנו מעמיסים עוד ועוד עגלות. שיהיה לי שפע של מאכלים לאורך כל השנה".
"בכלל לא. מדף ה'ללא גלוטן' דל ועלוב בדרך כלל. אמנם במשך השנים יש שיפור רציני וישנם יותר ויותר מוצרים ללא גלוטן, אבל עדיין אי אפשר להתחרות עם שפע המוצרים שפסח מביא איתו".
גם שירה, בת אחת עשרה, צליאקית מגיל שלוש, מזדהה עם תחושותיה של אסתי. "פסח זה חג מושלם! ולא רק בגלל האוכל", היא צוחקת. "הכי כיף בחג שפתאום כולם מרגישים כמוני, וכשהם 'מתלוננים' הם מרגישים לראשונה מה אני עוברת כל השנה, ומעריכים את ההתגברות התמידית שלי. חוץ מזה, בפסח, אם מישהו רוצה לנשנש משהו, אני יכולה לנשנש איתו ביחד, כי הרי מותר לי הכול, ואני לא צריכה לחשוב מראש אם יש במאכל הזה גלוטן או לא. גם כשאנחנו נוסעים לטיולים לא צריכים לחשוב איזה אוכל לקחת לי במיוחד, הרי כולנו כעת באותה סירה ומבשלים לכולם אותו דבר".
דבורה (10), לעומתן, מתרגשת קצת פחות, אולי בגלל שהיא גילתה את הרגישות שלה רק לפני כארבע שנים, בשלב שבו כבר היו יותר מודעות ומוצרים ללא גלוטן גם לאורך השנה. "בתור ילדה קטנה יותר, בפסח כולם היו אומרים לי 'וואו, עכשיו אנחנו מבינים מה את עוברת תמיד!', אבל היום הנושא מדובר פחות. מה שכן, בערב פסח אנחנו קונים בסטוקים דברים מסוימים שאפשר להשיג רק אז, כדי שיישאר לנו גם להמשך השנה".
"אנחנו שלוש אחיות צליאקיות במשפחה, ואנחנו מכינות זו לזו המון מאכלים בבית, שמחליפים כמעט כל דבר", מחייכות גם לייקי בת ה-11, צליאקית מגיל 6. ואחותה, רבקי בת ה-10, צליאקית מגיל 5.
"בפסח אני אוכלת מצות עם גלוטן, אבא שלי טוען שזו סגולה לרפואה", הן מספרות, "ואחרי פסח אנחנו מקבלים חבילות חבילות של עוגיות פסח מכל מה שנשאר לדודים. הם לא רוצים לזרוק, ובשבילנו זה אוצר".
אני רק חושבת על הרשימה הארוכה שאסור לכן לאכול כל השנה, וכבר רוצה להעניק לכל אחת מכן ולעוד ילדים רבים כמותכן, אות גבורה מיוחד. אתן ממש גיבורות! רוצות לספר לנו קצת כיצד אתן מצליחות להתגבר?
שירה: "אני אולי קצת מוזרה, אבל אני ממש אוהבת להריח דברים שאסור לי, ולכן אני תמיד רוצה ללכת למאפיות ולהריח דברים. דבר שני, אני תמיד דואגת לשים לי בצד ממתק מיוחד או פרס, וכאשר אני מקבלת משהו שאסור לי - אני נותנת לעצמי פינוק ממה שמותר לי (ובמה שאסור אני מפנקת ילד אחר...). אגב, כאשר מדובר בממתק לא בריא אני משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולומר לעצמי: ברוך ה' שחסכתי מהגוף שלי את הממתק הזה...".
דבורה: "יש היום קמחים טעימים מאוד שמברכים עליהם 'המוציא', והם בכל זאת נטולי גלוטן. לשבתות אמא אופה לי לחמניות מהקמח הזה, ואני סופסוף נוטלת ידיים כמו כולם. משמח אותי גם כאשר יש מי שזוכר את הרגישות שלי, וזוכר להביא לכיתה או לי משהו שמותר לי".
תוכלי לספר לנו חוויה משעשעת שקרתה לך בעקבות הרגישות הזו?
שירה: "כשהייתי ביסודי, אחת המורות הביאה לכיתה חבילת חמצוצים, וסיפרה בהתלהבות שכתוב על החבילה 'ללא גלוטן'. רק אחרי שהיא התחילה לחלק היא עצרה ונבהלה. היה כתוב על החבילה לא ג'לטין, והיא התבלבלה...".
אסתי: "השנה חגגנו, כמה חברות, מסיבה קטנה לעשור שאני לא אוכלת גלוטן. היה ממש נחמד…".
לייקי: "בכל יומולדת מברכים אותי "שימצאו תרופה לרגישות לגלוטן", זו ברכה שגרתית שחוזרת על עצמה כל שנה, ומעלה לי חיוך על הפנים".
לקראת סיום, אם תהיתן כיצד הן צולחות את ליל הסדר ויוצאות ידי חובת "כזית" מצה, הן מוכנות לגלות לנו את הסוד:
"ישנן מצות מקמח שיבולת שועל, המיוצרות בכמות מצומצמת. שיבולת שועל היא הדגן עם הכי פחות גלוטן, והוא טוב בדרך כלל גם למי שרגיש לגלוטן", מסבירה דבורה וחברותיה מהנהנות. "ככה, כאשר עורכים שולחן חג, יש לנו בדרך כלל קערה פרטית משל עצמנו עם מצות המתאימות לנו, וגם אנחנו זוכות לברך 'על אכילת מצה'".