כשאחת נופלת – השנייה מחזקת ועוזרת לקום. כוחה של קבוצה

יונתן, מתוק שלי!

אני רואה אותך, ולבי רחב.

שנה קשה עברה עליך בשנה שעברה.נסגרת, עלי הכותרת שלך הגנו עליך מפני אורחים זרים ולא רצויים, שתקת, נאלמת דום, קטנת.

והנה השנה, לא חלפו להם אלא חודשים מספר, ואתה מתקדם, פוסע צעד צעד, פותח עלה אחר עלה.גדל.

לאט-לאט יתגלה הפרח המרהיב שבלבך פנימה.

אתה מסתכל, מתעניין, הגננת מספרת שאתה אפילו מטייל בגן, פותח וסוגר.אף אחד לא כולא אותך, ועדיין שומרים עליך שם.נותנים לך ואתה לוקח, אתה שמח.

אני רואה אותך מנסה לומר מילה, חזק כל כך ניסית – והצלחת. הרבה זמן לא שמענו מילה ברורה ממך. בגן לא דיברת כבר שנה.

הגננת מספרת עליך ניסים ונפלאות.היא ושאר הגננות נהנות ממך, אוהבות אותך, ואתה מחזיר אהבה, ואני משפשפת את עיני ואוזני לשמוע, האם מציאות היא זו? או שמא אשליה היא?

אך לא.

אמת.

אתה בגן.מסביבך ילדים נכים, חלקם על כסאות גלגלים, ואתה מחייך אליהם את חיוכך המאיר, מושיט יד קטנה ועבה, מלטף אותם ואפילו עוזר להם, נותן או לוקח מהם דברים ושם במקום שמבקשים ממך.

מי לימד אותך? מי נתן בך את הרגישות הזו לאחר? את היכולת לחייך לשונה ממך?

ואתה הנך קטן.

לבי רחב, שמח, מלא, מאושר.

אני יודעת, אני יודעת שאתה מתמודד, וגם אלה שסביבך.אני יודעת שיהיו גם זמנים קשים, כואבים ומכאיבים.אני יודעת שלעולם אתה תהיה שונה ומיוחד כל כך, שלעולם אנסה להבין מה עובר במוחך ולא אצליח.יהיו עוד התפרצויות, יהיו קשיים, שום דבר לא ייעלם, אולי ישתנה קצת.

אבל לפני הכל, אני זוכרת אותך, ילד נדיר וחכם שלי, מושיט יד, מחייך ומלטף את השונה ממך. זה אתה.

יונתני שלי, תזכור שזה אתה.

* * *

הלוואי שיכולתי לומר את זה ליונתן, הלוואי שהיה מבין זאת, וגם לבו היה נמלא באושר. הלוואי.

את זה כתבתי באחד המפגשים בקבוצת האמהות שארגנו לנו בגן.

פעם בשבועיים, ביום שני, נפגשנו לשעתיים, כעשר אמהות לילדים בגני "עלעלים" מכל הגוונים, מכל הקשיים, מכל הגילים. היו לנו שתי מנחות נהדרות – יוספה, שהיא מרפאה במוזיקה, ועינב, שהיא עובדת סוציאלית, אבל לעניין, משלנו, בשבילנו.

קבוצה תמיכה מעצימה ונותנת כוח.

באותו יום היה תרגיל, לכתוב מכתב לילד או לילדה שלומדים בגן.

כתבתי ומחקתי אינספור פעמים. מה אני אכתוב לו?

אבל בסוף הצלחתי. זה התיישב לי על הלב, ממש במקום הנכון.

היה קשה. זה יוצא מהעומק של עומק הלב. היד שלי רעדה קצת, והעיניים טפטפו. לא התביישתי, הרגשתי בנוח, אנחנו בקבוצה כמו אחיות, שותפות לאתגר. וחוץ מזה, לא הייתי היחידה...

אני מסתכלת אחורה, לשנים קודמות. לא הייתי מעלה בדעתי שאשתתף בכזו מין קבוצה. זה לא לכבוד שלי, וודאי לא לרמה שלי.

אבל מניסיון, כוחה של קבוצה המתמודדת עם אתגרים משותפים - רב מאד.

ידעתי שכשאספר שאני לא ישנה בלילה, יאמינו לי, ישתתפו איתי. אף לא אחת תזרוק משפט בנוסח "כל אם בישראל לא ישנה בלילה...", וודאי שאף אחת לא תציע עצות לחינוך או לייעול. רק השתתפות, כנה ואמיתית.

שמענו סיפורים קשים וכואבים, לפעמים בלתי אפשריים, והיינו נכונות לקלוט, להכיל, להשתתף, לתמוך, לאהוב.

השיפוטיות לא היתה בחדר.

עד היום, אמהות מהקבוצה הן חברות נפש שלי. כשאחת נופלת – השנייה מחזקת ועוזרת לקום. כולנו ביחד יוזמות מפגשים של אתנחתא, מפגשים של הרפיה, של יציאה מהשגרה המטורפת הזו. מגיעות ריקות ויוצאות טעונות. מלאות, שמחות, מוכלות, מובנות.

* * *

ממש לילה עכשיו, שקט, נעים.

ניסיתי לאתגר את עצמי, וכתבתי מכתב לאחת מבנות הקבוצה.

חברה שלי,

מלאות אתגרים דומים אבל שונים,

אני ואת, את ואני.

לך ילדה, ולי ילד.

החיים שלנו מזמנים לנו קשיים שאנשים רגילים היו מרימים גבה עליהם ותוהים,

אבל אנחנו שתינו מתמודדות, כל אחת בניסיונה היא.והאתגרים כה מורכבים הם, אמא וילד.

כמה פשוט, כמה מורכב.

אני רואה אותך כאן בקבוצה, מעריכה אותך על זה שלרוב את שותקת, וכשאת מדברת – את מלאת אמונה ואהבה.שום תלונה, למרות הקושי יוצא הדופן שלך.

את גיבורה אמיתית.

ועם כל האתגר וההתמודדות שלך, את מוצאת בלבך את הכוח לתת ולהכיל סיפורים שונים ואמהות שונות.לכולן את נותנת הרגשה טובה כל כך.איזה כיף לילדים שלך.

אני יודעת שכשקשה לי, אני אמצא בך אוזן קשבת, וכשלך יהיה קשה – אני ארגיש אותך, ואת תבואי לדבר. זה כבר קרה לנו לא מזמן...

בזכותך אני מבינה את הכוח שלנו יחד. נותנות ומקבלות,למרות הכל. על אף הכל.