אפרת ברזל ואוסף הג(א)ולות שלה

תמיד היו מדברים על זה בבית שכשאבא שלי היה ילד, הוא היה אלוף בג'ולות.

לג'ולות היו שמות, כמו "ראסיות", אם אני זוכרת נכון, שהיו שוות יותר, "נחשיות" ו"פשוטות", ששוות פחות.

יש תמונות שלו,

בעצם רק תמונה אחת,

שהוא עם מכנסי חאקי קצרים, והבטנה של הכיסים יוצאת מלמטה מרוב כובד של "בלורות" שהוא הרוויח. איך הוא מאושר שם בתמונה.

כשהילדים החרדים שלי, רק לא מזמן, שיחקו גולות בהתלהבות, בואו נוותר על הג'ולות ונפשט ל-גולות, זה בסדר מבחינתכם?

כשהילדים החרדים שלי, רק לא מזמן, שיחקו גולות בהתלהבות, כשבעולם הילדים הכללי אף ילד כבר לא ידע מה זה, הייתי גאה בהם. בילדים, בחמש אבנים, בגוגואים, בחינוך האחר. ילדים חרדים זוכים, עדיין, לילדות אחרת.

כשניקיתי עכשיו לפסח את הממ"ד – בכל זאת, פיתחנו איתו כולנו השנה יחסים קרובים יותר מאשר בעבר – נתקלתי בקופסה שקופה ענקית של גוגואים חומים, פקק פלסטיק ירוק, גוגואים שהיו ממוחסנים על מדף למעלה. חייכתי אליהם, והם חייכו אלי, הרגשתי איך הם אומרים לי, "כל הכבוד".

כל הכבוד על מה?

על הבית שהולך ומתנקה לו, על זה שיש לנו גוגואים בכזו כמות, כי גם אם הם "פסולת ילדות", היה לי רגע שחשבתי לזרוק אותם, אבל לא, השארתי, הפסולת הרי מראה על סגנון החיים של מי שהשתמש בה. התחשק לי לחבק את חבית הגוגואים הזו, ולחשוב כמה אף פעם לא התחברתי למשמשים, כמה צמרמורת תמיד עושות לי בשיניים השערות הקטנטנות המכסות בצדק את הפרי שהם, ובכל זאת משהו בתחושת גרעין העץ הילדותי הזה עשתה בי חיוך.

פתחתי את הקופסה, מיששתי, וסגרתי. לנקות ולמשש גרעיני משמש, זה אותו סימפטום של לבוא עם כל הכוח לסדר מדפים, ולהתעכב שעה על אלבום תמונות עם ספירלה מוזהבת שאף לופה לא תצליח להדביק.

אותו סוג של עיכוב השמור למתקשים ברצף כמוני.

ואז צדה את עיני משמאל, קופסה עם אוסף גולות. ולידה, ארגז ענק ממחלקת הבנות, של אוסף מפיות. משמאל, קלסר מלא ניילוניות של אוסף מדבקות, נעצרתי.

והכנסתי למשוואה הקדושה של חיינו את האות אלף. אלופו של עולם.

הכנסתי אותו, בדיוק כמו לפני עשרות של שנים, כניסה של שקט חרישי. הכנסתי את אלוקים למילה, למחשבה, לראשית החכמה, לאין עוד מלבדו. ובמקום אוסף הגולות עמדתי בממ"ד, אמא עם מטפחת, לבד, ועברתי אל ארגז אוסף הגאולות שלי.

איזה אוסף יקר.

גם עליו יכול בקלות להצטבר אבק, כששוכחים כמה זה לא מובן מאליו.

הנחתי את האג'קס ליד הגוגואים ממקודם, התיישבתי על כיסא קטן ועברתי במחשבה, גאולה, גאולה, על כל אוסף הגאולות שלי.

אין אוסף יפה ממנו. מבטיחה לכן.

אפילו רק מפסח שעבר, לעכשיו, אוסף גאולות.

גאולות ישנות שבאו אחרי תפילות מרובות, גאולות חדשות. אפשר, אם תרצו, לעשות החלפות של גאולות מאוספים שלכן.

הוצאתי גאולה-גאולה.

הילדים שאמרו לי שלא יהיו לי, והם כאן. גאולה.

אנשים שהפחידו אותי והיום ממש לא. גאולה.

מערכות ריצוי שחשבתי שמחויבות המציאות, והבנתי שממש לא. גאולה.

מנות מסובכות שהחלטתי לא לבשל יותר. גאולה.

זמן שהייתי נותנת לאחרים, במקום לילדים שלי, התפנה. גאולה.

תלונות מצידי על קניות של ירקות ופירות כשבעלי לא ממש העריך את ההבדל בין תפוחי אנה, פינק ליידי, גולדן דלישס, והיה לי בעבר הרבה מה להגיד, גאולה.

שיקנה תפוחי סמיט, ירוק כהה, מצידי, אני כבר לא אומרת מילה, וישר מכניסה אותם, גם בפסח, להיות אפויים עם קינמון, בלי סוכר, לא צריך, תאמינו לי, קצת אגוזים. כן. גאולה.

מחשבות שאני לא מספיק טובה, די, אני הכי משתדלת בעולם, אני על המקסימום, שומעים? גאולה.

וכך, אל תוך הארנק הוורוד שלי, אספתי לי את כל הגאולות.

היו יותר מארבע. היו שם הרבה לשונות של גאולה. כל אחת מאיתנו זקוקה לגאולה שונה, ויש גם כאלה שכל כך משותפות, לכל הבנות. רשמתי לי את כל אוסף הגאולות שלי על דף. בלי שיבינו. עניינים פרטיים שלי. בקודים רשמתי, והכנסתי אותם בין הכריכה לדף הראשון של הגדת הפסח, שהיא רק שלי.

קטיפה חומה, אותיות מוזהבות, דפים בבז' והקדשה בכתב יד, מהאישה החשובה שהתחילה בי את אוסף הגאולות הפרטי והכללי שלי. הרבנית קניבסקי.