מה קרה לאסתי ולנפתול שלא מפסיקים להיות רעבים?

 

מגזין קומיקס לילדים

"אמא, אני רעבה, מה אפשר לאכול?", אסתי מתלוננת תוך שהיא פותחת וסוגרת את המקרר ואת הארונות. אני מזדהה איתה. אנחנו נמצאים ביומו הרביעי של חג הפסח, נהנים מכל רגע, ובכל זאת, רוב היום אני מרגיש כאילו לא אכלתי שבוע. אמא מציצה בשעון בתהייה. "מה איתך? הרי אכלנו לפני שעה וחצי לביבות תפוח אדמה עם גבינה וסלט ירקות!". נכון. באמת אכלנו לא מזמן, אז איך זה שאני שוב מרגיש את הבטן שלי מקרקרת מרעב? "כי זה לא היה באמת אוכל משביע", עונה אסתי, "זה היה קליל כזה...". "קליל?" אמא צוחקת. "רק לטגן את הלביבות לקח לי כמעט שעה...".

אסתי אומרת את מה שהיא מרגישה: "לא יודעת, אמא, אני פשוט רעבה". "נפתול, אולי תיגשו לבית המרקחת של דוד אבשי? הוא אמנם סגור לרגל החג, אבל מאחוריו יש עץ זית עתיק ומענין, נכון?", קרצה לי אמא. "אני בטוחה שלכבוד פסח, הפרופסור יקבל בשמחה גם את אסתי". "בואי, אסביר לך כבר בדרך", זירזתי את אסתי התוהה. איזה רעיון טוב ללכת למנהרת הזמן! לפרופסור יכולים להיות הסברים גם על ילדים שרעבים בפסח…

בואו לזכות במנוי שנתי למגזין "קומיקס"! היכנסו לעולם הילדים והשתתפו בהגרלה שתתקיים ביום שני בבוקר  >>

"אבל הפרופסור, אנחנו רעבים!", המשפט הזה נשמע במגוון קולות של שבעה בני משפחה שמנים מאד, בדיוק כשנחתנו בתוך החדר הקטנטן. "איך יכול להיות שאתם רעבים? הרגע אכלתם!", חזר הרופא על דברי אמא שלנו. בכי דק נשמע מקצה החדר. התינוק שבעגלה ממלמל: "רעב. רעב". "אמאל'ה, מה קורה פה?", לוחשת לי אסתי. "למה מרעיבים אותם בחדר הזה? לאן הגענו, לסדום?". כבשתי חיוך, ורמזתי לה להמתין בסבלנות. אני בטוח שתיכף נבין את הכל.

באותו רגע נכנס אל החדר חוקר, ובידו תוצאות בדיקות מעבדה. "אני חושב שהבנו את הבעיה שלכם. אתם כל הזמן רעבים, בגלל שיש לכם מוטציה בקולטן Mc4 שלכם". "מה זה אומר?", נבהלה האישה. "זה אומר שמשהו במנגנון השובע והרעב שלכם משובש, אבל אל דאגה, יש לנו גם פתרון".

בזמן שהחוקר הסביר לבני המשפחה הרעבים על התרופה הניסיונית שפותחה במיוחד למקרים כמו שלהם, התפנה הפרופסור אלינו. "הו, שלום. אני רואה שהבאת איתך את אחותך. ברוכים הבאים בצל קורתי! אתם נראים לי גם כן סובלים מתחושת רעב כעת, אני צודק?". שנינו הנהנו במרץ. "אל תדאגו. אצלכם אין שום מוטציה. מנגנון השובע והרעב שלכם תקין לגמרי". "ברוך ה'", נאנחה אסתי בהקלה. "אז למה בימים האחרונים אנחנו כל הזמן רעבים?", הקשיתי. "אולי משהו השתבש בגוף שלנו?".

הפרופסור צחק. "שום דבר לא השתבש. מה שהשתנה זה שבימים אלה אסור לכם לאכול מאכלי חמץ, והעובדה הזאת גורמת למנגנון השובע שלכם להרגיש כאילו הוא מקולקל". "כאילו?", אסתי שאלה את מה שרציתי לשאול גם אני. "כן. בגלל שהמוח שלכם רגיל לשבוע מסוג מסויים של מזון 'חמצי', וכעת הוא לא יכול לאכול אותו, הוא מרגיש בחסר, ומשדר לגוף אותות כאילו הוא רעב. אבל זה לא נכון. הרגע אכלתם!". "איך אתה יודע?", אסתי קפצה בחשדנות. "פשוט מאד. כתם הקטשופ עדיין לא התייבש על החולצה שלך...".

בואו לזכות במנוי שנתי למגזין "קומיקס"! היכנסו לעולם הילדים והשתתפו בהגרלה שתתקיים ביום שני בבוקר  >>