"אף אחד לא באמת מעריך אותי, אז מה שווה ההשקעה שלי?"

"אני מרגישה שאני שוכחת את עצמי", אמרה מרים.

"למה את מתכוונת?", שאלתי.

"אני עושה כל כך הרבה דברים בשביל כולם. בשביל יונתן, שישמח שיש לו אישה טובה. לילדים, שאהיה אמא טובה. ואפילו בעבודה חשוב לי לתת מענה לכולם, אני משתדלת לא לאכזב אף אחד", המשיכה.

"זה נשמע קשוח, לעמוד בסטנדרט גבוה כל כך. מה חשוב לך בזה?".

"אני אוהבת שכולם מרוצים ממני ולא מאוכזבים. אני אוהבת את התחושה הזו שאני אדם טוב, יש בזה משהו שמרגיע אותי. לא ברור לי מה ולמה בדיוק, אבל אני רגועה יותר ככה", ענתה מרים.

"אחד הפחדים הראשוניים הגדולים של כולנו הוא פחד מנטישה. כבר מגיל מוקדם גילנו שכשאנחנו מקבלים את שלושת הצרכים הבסיסיים שלנו: תשומת לב, חיבור ואישור, אנחנו זוכות לחוויית קשר שמעניקה לנו ביטחון, מוגנות ורוגע.

אם תשימי לב, בסך הכל גם את משתדלת להעניק לסובבים אותך את הצרכים האלה, מתוך בקשת לב שאם הם יסופקו – אז הזולת יישאר לצידך, לא יעזוב אותך, וכך תוכלי להמשיך להרגיש חשובה ויקרה".

"את יודעת מה הכי אבסורדי פה? שיונתן בכלל לא מעריך אותי, הילדים מזלזלים בי ואין לי באמת חברויות אמיתיות. אז מה זה שווה בכלל, כל ההשקעה שלי בכולם?", שאלה בקול חנוק.

"מאחר שהמניע בקשר הוא פחד, אז התדר של הקשר שעובר הוא ריצוי. הוא רצון להחזיק את הקשר בכל מחיר, מה שמעורר בצד השני חוויה הפוכה מרצון לקרבה", הסברתי.

"את מתכוונת שזה גורם אפילו לדחייה?".

"כן, לפעמים זה מה שקורה בדיוק!".

"אבל זה מה שלמדתי מגיל 0, תמיד ההורים שלי שבחו אותי על זה שאני ילדה כזו טובה, עוזרת לכולם, סיימתי את הלימודים בהצטיינות. בכל מקום היו מרוצים ממני. למה זה לא עובד בזוגיות ובהורות שלי?".

"כשהיית קטנה, קיבלת מקום ולמדת לקבל תחושת משמעות בזכות ההישגים וההתנהגות שלך, ולא מעצם קיומך. לא הצלחת לקבל חווית אהבה ללא תנאי, ולא הרגשת שאת יכולה להיות חופשיה, פשוט להיות את עצמך ועדיין להרגיש אהובה ושייכת. הדבר הזה יצר בלבול בין מי שאת לבין ההישגים וההתנהגות שלך. כל הילדות שלך הסתיימה כשהתחלת לחיות לפי התדמית שההורים שלך בנו לך".

"אני מבינה שההורים שלי אשמים בכל, מה אני אעשה עכשיו? אפשר בכלל לתקן את זה?", שאלה.

"השלב הראשון על מנת להצליח לתקן הוא להשתחרר מכל ההאשמות האלה כלפי ההורים שלנו והדאגות כלפי עצמנו, אחרת ניתקע ולא נצליח לתקן את זה".

"למה?", שאלה.

"כשאנחנו מאשימות, אנחנו בורחות לעבר. כשאנחנו דואגות, אנחנו בורחות לעתיד. הדבר היחידי שאותו ניתן לשנות – הוא ההווה".

"אני יודעת שאני בורחת כל הזמן", הגיבה.

"לאן את בורחת?", שאלתי.

"אני כל הזמן בורחת לאכילה רגשית ולקניות", ענתה.

"במקרים רבים, הדרך שבה אנחנו מנסות לרפא את הפצעים שלנו היא על ידי ניסיונות להתמלא בכל מיני חומרים או התנהגויות שיכולים להיות אפילו בריאים, במינון מסוים, אבל הם לא באמת מייצרים את הריפוי אלא מגדילים את הפצע בניסיון נואש למלא את החלל הזה".

"אני פתאום קולטת שאני מכורה גם לתחושה הזו שאני נצרכת, שזקוקים לי. זה עושה לי טוב לדעת שאני קריטית לאנשים כשהם במצוקה".

"בדיוק. את ממהרת להתאים את עצמך ולקחת על עצמך אחריות יתר לבעיות של אחרים. את מלמדת אותם להסתמך עליך, במקום על עצמם.

"כל הנדיבות הזאת, כשהיא ניתנת על חשבון עצמך בלי לשמור על גבולותיך, הופכות את החוויה לחוויה שבה את קדושה מעונה, והדבר הזה מעמיק את תחושת הכעס בתוכך".

"אז מה אני צריכה לעשות?".

"את צריכה לקבל אחריות למי שאת באמת. להתחבר מחדש לאותם חלקים בעצמך שנאלצת לוותר עליהם בעקבות התדמית שאת משרתת, ולהחזיר אליך את האדם שלא התאפשר לך להיות, וכך תשברי את ההרגל הזה של ההזנחה העצמית".

"את מתכוונת להתחיל להשקיע בעצמי? יותר ימי חופש? ספא? חופשות?", שאלה.

"ודאי שזה חשוב, אבל יחד עם זה חשוב לדעת לפתח הערכה עצמית. שום טיפוח מבחוץ לא יכול לשנות את האופן שבו תרגישי בנוגע לעצמך. אם תלמדי לטפח את עצמך מבפנים, אז כבר באופן אוטומטי יגיע גם הטיפוח החיצוני.

"את לא צריכה לעבוד קשה כדי שיאהבו אותך, את פשוט צריכה להיות: את. ומה זה בדיוק אומר להיות את? את זה נגלה ביחד בהמשך".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן