שווה סיפור: בית ספר של אמונה

היום, כשאני כמעט זקן ובא בימים, אני מרשה לעצמי לספר את הסיפור שלי. אם יש משהו גדול יותר שהחיים למדו אותי, זה שלכל אחד יש פיסה של תצרף, וכל אחד שם אותו במקום ובזמן הנכון שנקבע לו על ידי תוכנית מדויקת של אלוקים. אנחנו רק חיילים, כל השאר זה ממנו יתברך.

כאשר נישאתי לאשתי, ראינו את העולם המושלם והוורוד. חיכינו כמו כולם לילדים, כל חודש שעבר הגביר את הלחץ, בעיקר של אשתי, וכשהחודשים הפכו לשנים זה היה ממש קשוח. היה לנו טוב מאוד ביחד, אבל עננת הילדים, הזרע של קיימא, ריחפה מעלינו כל הזמן, מעיקה לעיתים עד קושי בנשימה. אשתי בעיקר חוותה את הכאב של אימהות שמבקשת לפרוץ החוצה, ואין לה לאן. אלו היו שנים לא פשוטות. העתרנו בתפילות, דמעות ותחינות, עד שקבלנו את הבשורה.

אלו היו תשעה חודשים, של המתנה מתוקה. כל יום היה בשורה טובה יותר מקודמתה. אלו היו תשעה חודשים שהפרידו בין עשר שנות ההמתנה ועד ללידה עצמה.

בסייעתא דשמיא זכינו למתנה כפולה מאלוקים. אשתי ילדה תאומים, בן ובת. השמחה הרקיעה שחקים. הבית התמלא בפתאומיות בבלונים, פרחים, בגדים ומה לא, אבל בעיקר בקולות של חיים, בתינוקות, בבכיות, בלילות לבנים. אבל החיוך היה על הפנים. שום דבר כבר לא היה קשה, הברכה מילאה אותנו. היינו לאבא ואמא, ועכשיו אנחנו כבר משפחה, משפחה עם שני ילדים. ככה מאפס לשניים – אין דרך לתאר את האושר הזה.

עם הזמן הבנו שיש פער בין הבן שלנו לבת. בתחילה חשבנו שזה עניין מגדרי נטו, אבל עם הזמן התווספו עוד נקודות, עד שהבנו שמוטב להתייעץ עם אנשי מקצוע. בזמנו, ייעוץ כזה לא היה נפוץ כמו היום. בררנו ובדקנו את השטח הרבה, עד שהגענו לאנשים הנכונים. האבחונים הגיעו בשלבים, צעד אחר צעד, וככה קיבלנו את המידע הראשוני, שהבן שלנו – אבי – סובל מפיגור התפתחותי ניכר. עם השנים הגיעה הבשורה הסופית: לאבי שלנו יש פיגור גבולי. הוא כאן ולא כאן, כמו כולם – וממש לא כמו כולם. משהו באמצע להלך עליו לא היה. מצאנו את עצמינו נאבקים להכניס אותו לחינוך רגיל, אף על פי שלא היה לו קל שם, מהסיבה הפשוטה- מנגד היה חינוך מיוחד, שבאותם ימים התאים רק לפיגור קשה. ככה מצאנו את עצמנו כל שנה נאבקים, לוחצים, מפעילים מרפקים, מתמודדים בכמה זירות – והכל כדי שיהיה כמו כולם, אף על פי שבלב ידענו שאנחנו נלחמים על משהו שהוא לא באמת מה שטוב לו.

וכך, כשאבי היה צריך לעלות לכיתה א', והמנהל הודיע לי חד משמעית שאין מצב, הוא לא נכנס לכיתה רגילה. התפרקתי בפנים, הרגשתי שהעולם נשבר מעל ראשי. בעוד הבת שלי מגלה כישרונות ברוכים וטוב לה, וכולם רק מחפשים אותה, אצל אבי הכל הולך קשה יותר. גם ככה הפער ביניהם הוא גדול, ועכשיו גם העולם לא נותן לנו פיסה של מקום בשביל אבי. אלו היו ימים שבהם הבנתי שאני נשאב למטה, ואין לי איך לקום מזה. אינני יודע מה קדם למה, אבל אשתי הודיעה לי יום אחד שככה אי אפשר. יש לי ילדים לדאוג להם, ואני חייב להתעשת ולדאוג למסגרת לאבי. במקביל עלתה לי המחשבה: אני אפתח לו כיתה! אם אין, אני אייצר! כך, בעצם, קם בית הספר.

פניתי לכמה הורים שהילדים שלהם מתאימים ברמת הקשיים לאבי, וביקשתי שיצטרפו ליוזמה. בתחילה הם חששו, אבל אני לא ויתרתי. הזזתי בעדינות כמה רגליים שהשתלחו בדרך, הסברתי בנועם אבל בתקיפות שככה אי אפשר, ושזה הולך לקרות – וזה באמת קרה. אלו היו ניסים, אחד אחרי השני. שערים שנפתחים, הורים שמחליטים לשלוח אלי. כך התגבשה קבוצה קטנה, אבל מספיקה בשביל לפתוח שנה, הררי ביורוקרטיה, מכשולים שונים, אך אלוקים היה בעזרי, והיו גם כמה אנשים טובים בדרך. פתאום ראיתי את אבי שלי פורח, נמצא בדיוק במקום שמתאים לו ולרמה שלו, שיכול לקדם אותו בביטחון אמיתי, שווה בין שווים. וזו היתה רק ההתחלה. ראיתי את המשימה הזו כשליחות של חיי, וככה זה גם נראה. הגיעו אלי אנשי מקצוע מעולים שנתנו את הנשמה, והמקום פרח. הגענו לארבע כיתות במחזור, זה נהיה בית ספר לכל דבר ועניין. כל מי שצחק עלי בהתחלה, וחזה עתיד שחור עד בלתי מציאותי, נדהם מהמציאות בשטח.

זו היתה עדנה, שאני נהנה כל כך להתרפק עליה, כי היא הכניסה אותי ואת אשתי למעגל שלם של עשייה, שליחות, סיפוק ברמה שלא ניתן לתיאור, ובעיקר ילד אחד, אבי שלנו, שקם והיה לאדם בוגר, עם יכולות וכוחות, ובעיקר עם חיוך גדול ויפה על הפנים.

ידעתי שהבן שלי קיבל את מה שהוא צריך כדי להיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. אין אושר וסיפוק גדולים מאלה.

ואז הגיחה סערה חדשה לחיי. אחותי היחידה חלתה. לא עבר הרבה זמן מהבשורה עד שהיא השיבה את נשמתה לבורא. זה היה קשה וכואב, להיפרד כך מאחות בדמי ימיה. היא השאירה אחריה משפחה עם ילדים קטנים, שכולם היו קשורים אליה מאוד. דאגתי ליתומים הרכים הללו, ועשיתי כל שהיה באפשרותי כדי לעזור להם, כך שעם כל הגעגועים שצבטו לי את הלב מצאתי נחמה קלה עם האחיינים, בעיקר עם אלי, ילד קטן בן חמש. כבר ברגע הלוויה הוא נצמד אלי, מנסה לשאוב ממני נחמה. הוא לא עזב אותי, ולאורך השבעה היה לידי כל הזמן, ישב, אכל וגם ישן לידי. מידי פעם הוא היה מתיישב עלי, מניח את ראשו בחיקי ומתרפק. הבנתי שהוא רואה בי שיריים של אמא שלו, משהו מעבר. נתתי לו ככל שרצה, מנסה להמציא לו הקלה. גם בשנים הבאות, אלי היה קשור אלי בצורה שונה מכל השאר, הוא ממש חיפש אותי, היה צריך אותי.

בינתיים, בית הספר המשיך במתכונתו. השם הטוב שלו יצא מחוץ לעיר, והגיעו אליו גם תלמידים מחוצה לה. זו היתה העבודה שלי ושל אשתי, שנינו אהבנו מאוד את מה שעשינו, והתלמידים החזירו אהבה. זה יכל להימשך כך, אבל אלוקים רצה אחרת. עד היום אני לא מצליח להבין למה, אבל לאט-לאט הרישום התחיל לדעוך. יש כאלו שיאמרו שזה בגלל בית ספר חדש שנפתח בקצה השני של העיר, אבל אני לא באמת יודע. וכך, במקביל, באופן איטי והדרגתי, גם הצוות התחיל לנשור. בתחילה ניסיתי להבין, לשנות, עבדתי על רישום ולראשונה בחיי גם התחלתי לפרסם, אבל זה לא באמת עזר, וככל שהרישום ירד, כמות התקנים לצוות ירדה. פחות אנשי מקצוע, פחות תלמידים. זה היה תהליך של שנים, אבל הגעתי למצב של כיתה אחת בכל מחזור, והבנתי שעוד היד נטויה.

וכאן בעצם התחילה הצטלבות הדרכים עם אלי. אלי היה נער אנרגטי מאוד, רגיש וחם. היה לו קושי ממשי לשבת כמה שעות וללמוד, ולא אחת הוא ספג על זה. בכל פעם כזו הוא היה מגיע אלי כדי להירגע. אני כבר הכרתי את זה, ונתתי לו את השקט ואת המקום שאותו ביקש. בכל פעם שהוא הגיע לבית הספר, הוא היה מיד בודק מה צריך לתקן ולסדר. בלי הרבה מילים, הוא קם ועשה ותיקן, ועל הדרך היה צוחק עם התלמידים שלי, מעודד. הם אהבו אותו מאוד, וראיתי שזה עושה לו טוב.

באחת הפעמים שבהן הגיע לבקר, הודיע לי סייע של אחת הכיתות שהוא חייב לצאת. ניסיתי להשיג לו מחליף, אך ללא הועיל, פכרתי אצבעות בייאוש: יש לי כיתה ללא סייע, ואני לא יודע מה לעשות. אלי, שהיה בסמוך ושמע הכל, הציע לי להיכנס לכיתה. לא ידעתי מה לעשות – זה לא תקני להכניס נער, בוגר ככל שיהיה, במקום סייע, אבל אני חייב מישהו, לפחות עד שיגיע מישהו אחר. ממש "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". בסוף אישרתי לו, עד שיגיע סייע מתאים.

בסך הכל הוא היה שם פחות מעשרים דקות עד שהסייע שהשגתי הגיע – וגילה שהוא ממש מיותר... אלי ניצח שם על הכיתה ביד רמה. המורה בעצמו לקח כיסא וישב בצד, מסתכל על ההופעה הכי טובה בעיר. אלי הצליח לתפוס כיתה שלימה בעצמו, ולהעביר שיעור עם חומר מורכב יחסית – בצורה חווייתית כזו, שהמורה התמוגג. אחר כך הוא סיפר לי שהעתיק ממנו מערך שלם, ככתבו וכלשונו, למען הדורות הבאים. אלי יצא סמוק ומאושר, וראיתי שרק טוב יצא לו מכאן.

זו רק היתה ההתחלה. בהמשך, אלי נכנס לכיתות שביקשו אותו בנוסף לצוות הקיים, ובכולן הסרט חזר על עצמו. אלי התגלה כבעל כישרונות פדגוגיים וחזותיים במיוחד. הילדים אהבו והעריצו אותו, והוא החזיר להם אהבה בגובה העיניים שלהם. הוא שוחח, סיפר, הסביר. הוא היה שם בשבילם, כחבר, כאדם שניתן לסמוך עליו – והוא הצליח, בענק.

עברו מספר שנים. אלי התחתן, ובא לגור לידי. הוא סיים את לימודיו, יצא עם תעודה מתאימה ונקלט מיד אצלי בבית הספר. מכאן הכל רק התחיל לצמוח, אלי עשה פלאים בכל כיתה שאליה נכנס. הוא הצליח להרים נשמות לגבהים חדשים, הוא היה התורן החדש באונייה, ושמו יצא למרחוק. פתאום הרישום התעורר לחיים, כולם רצו רק את אלי... הוא הצליח להדביק גם את הצוות במוטיבציה שלו. לאחר "נמנום" עמוק, בית הספר כולו התחיל לפרוח מחדש.

מספר שנים אחר כך מיניתי את אלי למנהל. אני מגיע מידי פעם לעזור, בעיקר כדי להתמלא בנחת. בית הספר שוב כולל ארבע כיתות במחזור, וזו רק ההתחלה.

כשכבר חשבתי שאני הולך לסגור את סיפור חיי, שאין לי המשך, גיליתי שהקב"ה כתב לי סיפור אחר. את השיעור הכי חשוב בחיי למדתי דווקא כאן. זה היה בית ספר של אמונה.