עלילת דמשק: הפרטים שלא כולנו יודעים, שלב אחר שלב

השנה ת"ר, 1840. שר החוץ הצרפתי, מרשל סולט, מקבל איגרת מהקונסול הצרפתי בדמשק, ראטי מנטון. האיגרת מתארת כיצד רצחו היהודים את הנזיר תומאסו מן המנזר הקפוצ'יני בדמשק, לצרכי שימוש בדמו לאפיית המצות.

ובכן, לפי חקירה מאומצת שנוהלה על ידי מנטון, בגיבויו של מוחמד עלי, שליט מצרים ששלט אז גם בדמשק, הודה צעיר יהודי בשם מורד אל פתאל, שנכח בזמן שנכבדי היהודים רצחו את הנזיר: "אחזוהו כל אחד באחת מרגליו; הרב אהרון סטמבולי הצמיד אותו לארץ בעזרת הברך שתקע בבטנו; משרתו של הררי אחז בראשו. בעוד אחד מן האחרים מחזיק באגן, לפתו אותו שני אנשים במרכז גופו, ומורד פרחי, הבנקאי העשיר ביותר בעיר, שיסף את גרונו של הקורבן".

הקונסול "שכח" לציין שתיאור "אמין" זה הושג באמצעות עינויים על-אנושיים שהעבירו שוטריו רבים מנכבדי הקהילה.

המוסלמים לא היו רגילים לעלילות דם, שבדרך כלל רווחו באירופה, אבל באותו זמן היו קשרים חמים בין שליטי דמשק ובין ממשלת צרפת הנוצרית, והתפיסה הנוצרית השפיעה גם על המוסלמים. ראש ממשלת צרפת, אדולף טייר, בשיחתו עם מאיר רוטשילד, אמר כי בעיניו סביר שיהודי דמשק אכן שחטו נוצרי לצורך ערבוב דמו במצות של פסח, כמנהג היהודי הקדום והידוע מימי הביניים...

רוב היהודים עמדו בעינויי תופת שקשה לתאר, ולא הודו בכלום. אמנם היו מביניהם כמה שכמעט ונטרפה עליהם דעתם, כך שלא נותרה להם ברירה אלא "להודות" בדברי ההבל שניסו להוציא מפיהם בכוח. אנשי העיר גם "מצאו" עצמות ברובע היהודי, כשבהמשך התגלה כי מדובר בעצמות של כבש.

הקונסולים הבריטי והאוסטרי תמכו גם הם בעלילה, שנשמעה להם הגיונית, וכפי שעולה מתוצאות החקירה... הברונים לבית רוטשילד דרשו מהקונסול האוסטרי את פרוטוקולי החקירה, וכשהשיגו אותם הם פרסמו אותם בעיתונות העולמית, מה ששם את תומכי העלילה ללעג ולקלס, כאשר ניתן היה לראות כי לא היו באמת הודאות, אלא רק התעללות בלתי נתפסת באנשים, זקנים, נשים וטף, על לא עוול בכפם.

כמעט אף אחד מכל העמים הנאורים לא נקף אצבע להצלת עשרות יהודים שנמקו בבית הכלא הסורי. חלק מהם כבר נפחו את נפשם מחמת העינויים. בגרמניה יצא בקריאה ציבורית למענם היהודי המומר היינריך היינה; בצרפת פעלו עבורם יהודים עשירים כדוגמת אדולף כרמיה. בסופו של דבר, רק הלחץ של העשירים היהודים על שליט מצרים, דרך מתווכים צרפתים, הביא תוצאות: היהודים הרצוצים והמעונים, אלו שנשארו בחיים שוחררו, ומושל דמשק הרשע הוצא להורג.

מעט מדי ומאוחר מדי, ניצלו היהודים בעור שיניהם מעלילת דמשק.

באוקטובר 1860 התפרסמה בעיתונות ידיעה כי הנזיר תומאסו חי וקיים בפרברי דמשק, וכי עדיין הוא סוחר בשמפניה.

שנאת ישראל לא נעלמה לשום מקום, והיא נמצאת בכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילינו מידם.