השואה
שרד את השואה, אבל לא את הטבח בשמחת תורה: הסיפורים על משה רידלר הי"ד
מי שכונה "הסבא של קיבוץ חולית" נרצח בטבח עם מטפלו. נכדיו מספרים בראיון כי הם רוצים שיזכרו אותו "בזכות החיים שהכניס לכל מקום"
- יצחק איתן
- פורסם כ"ח ניסן התשפ"ד
ההרס בעוטף (צילום: Chaim Goldberg/Flash90) בעיגול: משה רידלר (קרדיט: מיזם מנחמים את משפחות הנופלים)
משה רידלר הי"ד זכה בחייו לכינוי "הסבא של חולית". הוא היה האיש המבוגר בקיבוץ, בן 91, עד שנרצח בטבח בשמחת תורה, יחד עם עובד זר שהעסיק בביתו.
בראיון ל"ידיעות אחרונות" מספרים נכדיו את סיפור חייו המרתק – כיצד מי שהצליח לשרוד את השואה לא שרד את התופת בקיבוץ. מתברר כי משה היה בביתו עם המטפל כשהמחבלים חדרו לקיבוץ. הוא שוחח עם משפחתו, ואז אבד איתו הקשר. בשעות הלילה קיבלה משפחתו את ההודעה כי הוא נרצח. מתברר כי היום שבו נרצח הוא היום שבו גורשו היהודים מהעיירה שלו במלחמה.
"סבא נולד ברומניה, והיה בן תשע כשפרצה מלחמת העולם השנייה", סיפר אמיר טסלר, נכדו. "אבא שלו ואחותו הגדולה פאני נלקחו למחנות עבודה, והוא נלקח לטרנסניסטריה יחד עם אמו ואחותו הצעירה מינה. שתיהן חלו בטיפוס ונפטרו, והוא נשאר לבד".
"בגיל 11 ראה חבורה של צעירים בורחים מהמחנה, והצטרף אליהם", המשיך הנכד. "הוא סיפר לנו שהוא לא הפסיק לרוץ עד שאיבד הכרה. כשהתעורר הוא היה בבית של משפחה בעיירה כפרית באוקראינה. עזר להם בעבודות המשק, ורעה את הצאן שלהם. הוא היה מתעורר בכל בוקר והולך במסלול קבוע, עובר עם הצאן ליד התחנה של הנאצים, אומר להם שלום וממשיך בדרכו. כך שרד עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה חזר לבדו לעיר הולדתו, ישב שם על המדרגות של בית הכנסת, ולפתע אביו הופיע מולו. הוא היה בטוח שהוא לא בחיים. בהמשך הוא התאחד גם עם פאני אחותו".
משה עלה לישראל בגיל 20. הוא עבד במשטרה ופגש את אשתו פיה ז"ל. הם הביאו שלושה ילדים לעולם, ובהמשך נולדו להם עשרה נכדים ושמונה נינים. הוא עבר לקיבוץ חולית לפני כשלוש שנים על מנת לשהות לצדם.
"הוא היה הסבא של חולית, אבל גם הסבא שלנו", סיפר אמיר, "כשהייתי קטן הוא היה אחראי להכל, היה מסיע אותנו, מגיע בבוקר ומביא קרואסונים ובורקסים. הוא אהב לרקוד ולנסוע לטיולים בחו"ל. עם השנים הגיל עשה את שלו, אבל גם אז לא ניתן היה להבחין בכך. עם האהבה שלו למשפחה ולחיים, הוא המשיך לתת לכולנו הרבה כוח גם כשעבר את גיל 90".
הנכד ליאב הנדלר הוסיף: "הוא לא מצא את מקומו בדיור מוגן או בבתי אבות. בקיבוץ יש מרחבים, נופים ואת הבריכה שהוא כל כך אהב. המשפחה תמיד הייתה הדבר הכי חשוב לו. בעשור האחרון הוא היה יותר פתוח, וככל שהזדקן התחיל לספר יותר מה היה שם במלחמה. היה לו הומור גם כשסיפר את הסיפורים הקשים. היה לו חשוב שנכיר את ההיסטוריה המשפחתית. שנזכור ושזה ילך איתנו הלאה".
"סבא תמיד אמר שאם יש לך במה להתגאות ולהשוויץ – אז תתגאה", סיכם אמיר, "כל הסיפורים האלה על המלחמה, אלה סיפורים של תקווה. הוא היה מספר אותם עם הרבה גאווה. היה לו חשוב להעביר את המורשת של ‘לא לוותר’. זכינו בסבא הכי טוב שיכולנו לבקש. עד היום האחרון לא היה דבר שהיה חשוב לו יותר מהמשפחה. זה מחזק אותנו, נותן לנו כוח בימים האלה. אנחנו רוצים שיזכרו אותו לא בגלל הסוף שלא הגיעו לו, אלא בזכות החיים שהכניס לכל מקום שהיה בו. זאת המורשת של סבא. לעבור את כל מה שעבר, ועדיין לתת לכולנו כוח".