מורן קורס: כמה אפשר לחיות בציפייה דרוכה, ולהתנהג כאילו עסקים כרגיל?

יש סגולות, ויש ימים מסוגלים.

בכל היהדות, ובמיוחד בחב"ד, כמעט כל יום הוא מסוגל להתגלות.

אני זוכרת שכשחזרתי בתשובה, נאמר לי: היום - זה היום שהכי מסוגל להתגלות משיח.

אח"כ הימים עברו, ושוב, הגיע עוד תאריך חסידי או איזה חג, שבו – אין אין אין! הפעם - חייב משיח לבוא! זה תאריך מיוחד כל כך...

והסבירו לי את מהותו במדרשיה, עוד כשהייתי חיילת, וסיפרתי עליו לכל החבר'ה שלי בצבא - שהנה מגיע היום שבו משיח חייב להתגלות...

ואני זוכרת את האכזבה שלי בכל פעם מחדש. הימים עוברים, התאריכים המסוגלים באים והולכים... איך זה ייתכן שמשיח עדיין לא בא?!

הרי אנחנו מדברים על אחד מ-13 עיקרי האמונה, שאף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא"... כמה אפשר לחיות בצפייה כה דרוכה ולהתנהל כאילו עסקים כרגיל?

ואז קלטתי, אחרי תקופה, שהרבי מליובאוויטש פשוט לימד אותנו להפוך את הראש. למצוא את הייחודיות של כל יום, את היופי וההארה האלוקית שכל יום מביא איתו, ולייקר אותו.

לא לתת לכל יום לעבור וזהו, אלא לחפש את הייחודיות שלו, ולהתעקש למצוא בו את הטוב.

אז חשבנו שה׳ יקרע את הים, את הגלות, בשביעי של פסח,

ובכל יום בימי הספירה הארה אחרת מתגלה, והנה הכי מתאים שדווקא בהארה הנוכחית משיח יבוא.

וחשבנו שאחרי השואה משיח יבוא, ואחרי מה שעברנו בשמחת תורה.

אבל כנראה ה' רוצה אחרת...

מה שבטוח, שאין לנו מה להתייאש. שהרי כתוב שמשיח מגיע בהיסח הדעת. הכוונה היא לא שנסיח את הדעת ממנו, חלילה, אנחנו כל הזמן צריכים לדעת שכל מה שאנחנו עושים מקרב את ביאתו, אלא שהוא יגיע דווקא כשהכל חשוך ונראה הפוך על הפוך. הוא יגיע בזמן שלא נחשוב או נצפה, מרוב הכאוס, שבכלל הוא אמור להגיע.

ואם עד עכשיו זה לא קרה, כנראה ה׳ מתכנן לנו תוכניות אחרות...

ואולי כל זה רק בשבילינו בשביל שנדע שיש לנו עוד תפקיד,

וה׳ רוצה מאיתנו שנוסיף בעוד טוב,

במחשבה, בדיבור ובמעשה.

* * *

תכל'ס, מה זה בשביל ה' לקרוע את הים לא רק בשביעי של פסח?

כנראה יש ימים מסוגלים – בגלוי – להתגלות הארת משיח, ויש ימים מסוגלים – בנסתר – להתגלות, שהרי לעם סגולה – כל הימים מסוגלים לצפייה, לתקווה לישועה.

הכל תלוי במעשינו ובעבודתנו.

מה שבטוח, הוא שייאוש לא יעזור כאן.

חברה, אנחנו בדרך הנכונה.

אנחנו עם קשה עורף, לא?

יש בכוחנו לבחור לקחת את העקשנות לאמונה ניצחת במשיח, כמו אותו ילד שמברך "בורא פרי העץ" – ואבא שלו חייב לתת לו את התפוח...

ככה גם אנחנו. נאמין, נצפה, נקווה. והרי אנחנו מאמינים בני מאמינים.

יהודים בקרונות בדרך לטרבלינקה שרו "אני מאמין באמונה שלמה, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". ואנחנו, ננס על גבי ענק, לא נשיר בכל הכוח?

נראה לו ש"נעשה ונשמע" רק התחיל במתן תורה, ואנחנו בוחרים בו כל שנייה וכל רגע, עם כל ההיגיון ועם כל חוסר ההיגיון שבדבר.

כשהכל נראה שחור והפוך – אנחנו נראה את נקודת האור...

כי יהודי מאמין הוא זה שמתעלה מעל הרגע, ומוצא תקווה גם כשהכל נראה אבוד.

ויותר מכך,

כשנצפה ונאמין מתוך שמחה - נזרז את הישועה מהר יותר.

כתוב בתהילים: "אז יאמרו בגויים – הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו – היינו שמחים".

גויי הארצות יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה". בזכות מה ה' גואל אותנו ועושה לנו ניסים? בזכות שהיינו שמחים.

אז עוד קצת להחזיק חזק.

אנחנו בדרך הנכונה - והנה הוא בא.