הרב ראובן אלבז: ויתר על חניה – וקיבל תמורתה דירה

"וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח).

בתנא דבי אליהו מובא (פרק כ"ח): "כך אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה".

ככל שישראל אוהבים ומכבדים זה לזה, כך מגדיל הקב"ה את אהבתו וחיבתו להם ומשרה את שכינתו בתוכם, וכדברי הרמח"ל במסילת ישרים (סוף פרק י"ט): "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל גם הקב"ה מגדיל עליו וכו', הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בנו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו". זהו יסוד היסודות של כל התורה כולה, כי הקב"ה אוהב את עמו ישראל, וכל מחשבותיו ועסקיו כביכול הוא רק עם עמו ישראל וכמו שנאמר (דברים י', ט"ו): רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים, ואמר הנביא (מלאכי א', ב'): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', והקב"ה תאב שגם אנו נאהב את עמו, ונרבה באהבה ואחווה שלום ורעוּת בינינו. 

בעניין זה מובא משל לשני חברים אוהבים בלב ונפש. יום אחד הייתה גניבה בארמון המלוכה, ואחד מהחברים, לרוע מזלו, בדיוק עבר שם והתיישב על הספסל לנוח קמעה. מיד תפסו אותו השוטרים והאשימוהו שהוא זה שפרץ לארמון המלוכה, ולאחר דיון בבית המשפט חרצו דינו לתלייה ברחובה של עיר על לא עוול בכפו.

והנה חלפה השמועה בעיר שאותו יהודי מסכן עומד להתלות ברחובה של עיר. מיהר חברו לאותו מקום, עלה על הבימה והכריז שהוא זה שפרץ לארמון המלוכה וגנב, ולא חברו. כששמע זאת חברו העומד להתלות אמר שזה לא נכון, והוא זה שגנב, וכך התווכחו שניהם – זה אומר "אני גנבתי" וזה אומר "אני גנבתי". כל אחד היה מוכן למות במקום חברו.

המלך, שצפה על כל המתרחש מארמון מלכותו לא הבין מה קורה, וביקש שיביאו את שני האנשים אליו. שאל אותם המלך לפשר הדבר, והשיבו לו שהם באמת לא עשו דבר, מעולם לא עלה על דעתם לפרוץ לארמונו של המלך, וכל אחד מאמין בחברו שלעולם לא יגע בממון המלך, ולכן הוא מוכן למסור נפשו בעבורו.

התפעל המלך מאצילותם, וביקש לחקור ולדרוש את האמת עד שמצא שהכל היה עלילת דם, ובאמת אף אחד מהם לא פרץ לארמון המלוכה. קרא להם המלך שנית והודיע בהתרגשות: "אם אתם אוהבים כל כך זה את זה, גם אני רוצה להצטרף אליכם ולהיות חבר שלכם. אני ממנה אתכם להיות מיועצי המלך. אנשים כאלה, שמוכנים למסור נפש אחד עבור השני, ראוי וכדאי להיות בחברתם וסביבתם".

זה המשל, והנמשל: הקב"ה מבקש מישראל שיאהבו זה את זה וימסרו נפש זה בעבור זה, ואו אז הוא יתברך ישרה את שכינתו בתוכנו וישכון בינינו. ה' יתברך כביכול מחכה ומצפה לריבוי האהבה בינינו, וככל שנחזק את האהבה והידידות בין אחד לשני, כך הקב"ה ישכון בתוכנו ויסמוך ידו עלינו.

* * *

נמצאים אנו בימים גדולים, בין פסח לעצרת, שבהם צריכים אנו לעבוד ולשפר את המידות שלנו, ובכך לתקן במעט את חסרון הכבוד שהיה בין תלמידי רבי עקיבא (כביכול, לפי המושגים והדרגות שלהם), ובכך נכין עצמנו לקראת היום הנכסף-יום קבלת התורה, שתכליתה וראשיתה מידות טובות ודרך ארץ, וכפי ששנינו באבות (פ"ג מי"ז) אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.

מרכיב חשוב והכרחי לכבוד הזולת הוא הוויתור והחמלה אחד לשני, כשאדם מוותר לשני, מראה הוא בזה שהוא מכבד ומעריך אותו. ומלבד זאת, כבר לימדונו רבותינו שאדם שמוותר לזולת לעולם לא יפסיד מכך, וכדברי הגאון מרן רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א שהתבטא בזה הלשון: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אדם שמוותר ומפסיד מכך".

להמחשת העניין נספר, יהודי ירא שמים קנה דירה בבניין רב קומות ובנוסף לכך קנה גם מקום חניה מתחת לבניין ושם החנה את מכוניתו במשך שמונה שנים. והנה, לאחר תקופה זו שכנו לקומה קנה מכונית וביקש משכנו שיפסיק לחנות את רכבו ב"חניה שלו". עד אז לא היתה לו מכונית, ולכן לא הפריע לו הדבר, אך כעת, שקנה מכונית, מבקש הוא להשתמש בחניה שקנה יחד עם דירתו.

התפלא השכן וטען שאף הוא קנה את החנייה בכסף מלא, וכך פרץ ויכוח ביניהם, שניים אוחזים בחניה, זה אומר "החניה שלי", וזה אומר "החניה שלי" (מושאל מבבא מציעא ב ע"א). כל אחד הביא את תרשים הבניין והראה שזהו מקום חנייתו. לבסוף הסכימו ביניהם שיעשו שאלת רב בנידון.

היהודי שהיה רגיל לחנות במקום שאל רב בנושא, והשיב לו הרב שמכיוון שהחזיק בחניה הזו במשך שמונה שנים ושכנו לא ערער וטען כנגד, הרי שהוא נחשב המוחזק בחניה, ולכן שכנו לא יכול להוציאו משם. השכן לא היה מוכן לקבל את פסקו של הרב הנ"ל, והלך לרב אחר ושטח בפניו את השאלה. הרב השני טען שנידון זה לא שייך לדיני מוחזקות, כיוון שבמשך כל השנים לא היתה לשכן מכונית, ולכן לא ערער וטען כנגד שכנו על שהחנה את רכבו שם.

הזמינו שני השכנים את הקבלן, שהיה אדם נאמן וירא שמים, ועוררו על העוול שנעשה להם, כיצד יתכן ששני דיירים קונים אותה חניה? הקבלן, שהיה המום למשמע אוזניו, התנצל, ותוך כדי הדברים נזכר שהיעוד היה לשתי חניות, אך לפתע הגיע מהנדס הבניין וטען שחייבים להחליף את מיקומו של עמוד היסוד, ולהעמידו במקום שהיה אמור להיות החניה השנייה, ולכן התוצאה הסופית הייתה שיש רק חניה אחת ולא שתיים. אך כשמכר להם את הבית והחניה, מכר על פי הניירת הקודמת, ששם היה מסודר ומתוכנן לבנות שתי חניות.

לא ידע הקבלן מה לעשות, ולבסוף הציע לשכן שהיה רגיל לחנות במקום שיוותר לשכנו וייתן לו את החניה, ובתמורה לכך יפצה אותו. הסכים השכן וויתר לשכנו על החניה, ובתמורה לכך ביקש מהקבלן שיפצה אותו כספית על החניה ששילם ועל עוגמת הנפש שספג. הקבלן טען שאין לו כעת כסף לשלם, אך במקום זה ישנו בצד הבניין שטח של שבעה מטרים שנמצא בבעלותו של הקבלן, ומוכן הוא לתת אותו לאותו שכן בקניין גמור ושלם. חתם על חוזה והעביר לו את אותה חלקת אדמה בטאבו.

השכן סגר את המקום וחשב לעשות שם מחסן קטן, אך לאחר שהתחיל לבנות ולסדר גילה חלל של תשעים מטרים שבו יכול לבנות. חשש השכן שיש בדבר מקח טעות, שאילו ידע הקבלן מכך לא היה מסכים לעסקה זו. שאל את רבו בעניין, והרב ביקש לקרוא את החוזה, ובו מצא כתוב שכל הנשאר שם קנוי לו בקניין גמור ושלם, ולכן אין בכך מקח טעות. אותו שכן בנה שם דירה רחבה בעלת שלושה חדרים, והשכיר אותה באלפי שקלים בכל חודש, וכל זאת תמורת חניה קטנה שוויתר עליה.

ללמדך שמוויתור האדם לעולם לא מפסיד. זהו מה שצריכים אנו ללמוד, לכבד את הזולת ולחיות באהבה ואחווה, וזוהי הזכות שעמדה לאבותינו בצאתנו ממצרים שהתאגדו כולם ונעשו כחטיבה אחת, כאיש אחד בלב אחד, ויהי רצון שבזכות כך נזכה אף אנו לראות בגאולת ישראל השלימה במהרה, כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז', ט"ו), במהרה בימינו, אמן.

* * *

בתפילת הימים הקדושים הללו אנו אומרים: וְהַשִּׂיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ, "הַשִּׂיאֵנוּ" מלשון נישואין, אנו מבקשים מה' יתברך שכשם שקידש אותנו במצוותיו במעמד הר סיני, כך ישיאנו ויקדש אותנו שנית שנרגיש את השראת והארת המועדים למשך כל השנה ונהיה דבוקים בו יתברך, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם (דברים ד', ד').

פירוש נוסף הוא "הַשִּׂיאֵנוּ" מלשון משא, אנו מבקשים מהקב"ה שישים עלינו את משא החג הקדוש והנפלא שעבר עלינו ושהשראתו והארתו יחפפו עלינו במשך כל השנה כולה.

יהי רצון שנזכה לעשות תמיד רצונו כרצונו, ונראה בקרוב בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.