פרשת קדושים: האם אתה מסכים לפסק הדין שלך?

אחת המשניות המפורסמות היא: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות ג', א').

מפרשי המשנה מבארים את ההבדל בין "דין" ל"חשבון" וכדאי לעיין בדבריהם.

הניסוח של המשנה טעון הסבר, משום שלכאורה, מבחינה דקדוקית, מתאים יותר לומר: "ולפני מי אתה עתיד ליתן חשבון ודין", קודם חשבון ואחר כך דין, שהרי דרך השפיטה בעולם היא קודם לערוך חשבון על מהות ההעבירה, חומרתה וכו', ורק אחרי החשבון קובעים את גזר הדין. מדוע מקדימה המשנה את ה"דין" ל"חשבון"?

כדי להבין את המשנה, נראה משנה נוספת המופיעה בסיום אותו הפרק: "הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנווני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה".

"הגבאים" הכוונה לשלוחי הקדוש ברוך הוא – ייסורים, פגעים רבים ומוות (ברטנורא ועוד). מה הפירוש שהגבאים "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו"? בפשטות הכוונה, שגם אם אדם לא זוכר את מעשיו והוא לא יודע מה ההשלכות של מעשיו, בכל אופן נפרעים ממנו. כך מבאר הברטנורא: "לדעתו - פעמים שזוכר את חובו ואומר יפה דנתני, ושלא לדעתו - פעמים ששכח וקורא תגר כנגד דינו של מקום ברוך הוא. ויש להם על מה שיסמוכו - על הפנקס ועל החנוני שהוא נאמן על פנקסו. כך היסורים הללו הן נסמכים על מעשיו של אדם הנזכרים לפני המקום ברוך הוא, אף על פי שהם נשכחים מן האדם".

נראה עומק נוסף במשפט "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו". נשים לב לאות ו"ו החיבור. לא כתוב נפרעין מן האדם מדעתו או שלא מדעתו, אלא מדעתו ושלא מדעתו, מדעתו ושלא מדעתו יחד. מה עומק העניין?

המפתח להבנה נמצא במשל כבשת הרש שאמר נתן הנביא לדוד המלך, על מנת להוכיח אותו על מעשיו עם בת שבע (שמואל ב', פרק י"ב). המשל מספר על איש עשיר בעל צאן ובקר, שבא אליו אורח. העשיר החמדן לקח את הכבשה היחידה של שכנו העני בשביל לשחוט אותה כמאכל עבור האורח.  בתגובה אומר דוד, כי העשיר הוא בן מוות וכי עליו לפצות את הרש. נתן הנביא משיב שמדובר במשל לפשעו של דוד עם בת שבע, כאשר דוד משול לאותו עשיר.

לא ניכנס כעת לכל ענייני דוד ובת שבע, אולם רואים אנו כאן דבר מדהים – נתן הנביא הביא את דוד המלך למצב בו דוד המלך שופט את עצמו על מעשיו. כיצד הוא עושה זאת? הוא משמיע לדוד המלך מקרה "ניטרלי" שלכאורה לא קשור אליו, וכך דוד דן את המקרה באופן אובייקטיבי, ורק לאחר שדוד גזר את הדין, הנביא מראה לו כיצד בעצם המשל מכוון אליו.

אם אפשר להגדיר את מה שקרה עם דוד, דוד פסק דין "מדעתו ושלא מדעתו". דוד הפעיל את שיקול דעתו בלי שהוא ידע שבכך הוא גוזר דין על עצמו.

לאור זאת, נבין את דברי המשנה "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". ה"דין" קודם ל"חשבון". כשם שדוד המלך פסק בעצמו את מעשיו שלו, כך כל אדם ואדם – בעולם האמת, כאשר ידונו את האדם לפי מעשיו, קודם כל יראו לו את המעשים שהוא עשה אבל לא יגידו לו שהוא עשה אותם, וכך הוא ישפוט את המעשה באופן אובייקטיבי. זו הכוונה "דין". לאחר מכן יעשו עימו חשבון וידונו עליו בעצמו ואותו גזר דין שהוא גזר יתגלגל על עצמו (עיין "בית הלוי" על התורה, פרשת וישב, על הפסוק "העוד אבי חי", להרחבת העניין).

"ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו - כי שמעתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם כל גזר דין שבעולם, חס ושלום, מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא, ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין חס ושלום. והעניין, כי בוודאי אם ישאל לו בפרוש על עצמו, בוודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן, אך מטעין אותו ושואלין אותו על כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזי נגמר הדין, וכעניין שמצינו בדוד המלך עליו השלום בבוא אליו נתן הנביא וכו', וסיפר לו מעשה האורח, ענה ואמר: חי השם וכו', ואת הכבשה וכו', אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו. וזהו ונפרעין מן האדם מדעתו, כלומר ששואלין דעתו ואף על פי כן הוא שלא מדעתו כי אינו יודע שהדין הוא עליו..." (ליקוטי מוהר"ן א, קיג).

יש בדברים הללו עומק גדול. אדם, בעומק לבו, יודע את האמת. אדם יודע בדיוק מה נכון ומה לא נכון, ודוד המלך הוכיח לנו זאת. הבעיה מתחילה כאשר אדם צריך לשפוט את עצמו, שאז הוא הופך להיות סובייקטיבי ופתאום "קשה לו" לשפוט את עצמו.

לעתיד לבוא, הקדוש ברוך הוא יוביל את האדם למצב שבו הוא יפסוק דין על המעשים עצמם באופן אובייקטיבי, וזהו ה"דין", ו"שלא מדעתו", ואחר כך יראו לו כיצד בעצם כל מה שהוא פסק זה היה על מעשיו שלו, וזהו ה"חשבון" – חשבון אישי שלו לאור גזר הדין של עצמו, ה"מדעתו".

וכאן מגיעה אזהרה גדולה לאדם. לפעמים אדם נחשף למעשה של מישהו אחר והוא ממהר לדון אותו לכף חובה. יתכן מאוד שהקדוש ברוך הוא גרם לכך שדווקא אתה תיראה את המעשה של השני כדי שתדון את עצמך. אל תמהר לפסוק על אחרים ולדון אותם לחובה, משום שיתכן שהשפיטה הזו שלך תתגלגל בסופו של דבר על עצמך. להיפך, יש לדון תמיד לכף זכות וכך האדם גוזר גם על עצמו זכות.

למדנו שתי נקודות חשובות. א. שידון אדם את חברו לכף זכות. ב. ישנה כאן תקווה גדולה. אם שואלים את הסכמתו של האדם לדינו, הרי שיכול הוא "לא להסכים", כביכול, ובכך לשנות את דינו. אם אדם ישתדל לדון אחרים לכף זכות, גם דינו שלו יוטה לכף זכות.

כמדומה, לאור האמור, הפסוק בפרשתנו מקבל משמעות יתרה: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט... בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ד, ט"ו).