מילה של עאבד: "את יודעת למה נלחמים בכם?"

ידעתי שזה יקרה, וידעתי שזה גם יקרה אחרי פסח, הבלגן הזה בבית שיתעצם לקראת סוף השיפוץ.

כי לפני לא הספקנו להיכנס אליו, אז ניקיתי וניקיתי לפני החג כאילו בהתעלמות מהעובדה הזו שמיד אחריו הבית יעבור, בעל כורחו ונגד רצונו, שיפוץ בצנרת המים.

ניקיתי לכבוד פסח כאילו בהכחשה להפיכה שתגיע אחרי, כדי להיות מרוכזת, מה שלא יהיה, בקדושת החג, בצבעונים שתקעתי (ראו צילום מצורף) לכל סועד בצנצנת פרטית משלו, בשביל לכבד ולהדר את ליל הסדר ואת ימי חול המועד. אוהבת.

והזמן הזה הגיע, ואיתו גם עאבד מכפר קאסם, עם הבן שלו, שכחתי את שמו. ככל שעוברים הימים, אני רואה שלעאבד יש קצת בעיה עם הבן שלו.

תיכף נחזור אליהם.

אני מרגישה שהבית קצת נעלב ממני לאחרונה.

הזדקן בשקט, התקלף לו אט-אט, וכשלא הקשבתי לו, בדיוק כמו הגוף של כולנו, הוא צעק את רם קולו.

ערב אחד, לפני כחודשיים, בעלי לא היה בארץ. נכנסתי הביתה עם בתי הצעירה, היא נכנסה ראשונה, אני עוד התעכבתי עם שקיות של קניות שהבאתי בשלבים לקראת סף הדלת. היא נכנסה ראשונה וצעקה, "אוי, לא, אמא".

ואני, ששמעתי את ה"אוי, לא" שלה, הייתי בטוחה שמדובר בציפור.

למה ציפור? כי השארתי את החלון פתוח, ונזכרתי בשאלה ידועה שנשאל פעם רשכבה"ג מרן הגאון רבי חיים זצוק"ל על אדם ששאל על קן או ציפור בביתו.

למה ציפור? כי שמעתי מהשקיות ליד הדלת פרפור כזה נואש, כל הסרט של תיכף כבר היה מונח לפני: ילדה בני ברקית, מבוהלת, ציפור תקועת כנף במטבח, אני משנסת תיכף את כפפותי החד פעמיות, מוציאה באומץ את הציפור הכלואה לאוויר של בני ברק.

נגמר. סוף.

אבל לא.

זאת לא הייתה ציפור, והנזילה לא הייתה קטנה.

התפוצץ צינור ישן וחלוד באמבטיה. מקצרת לכם את סיפור האינסטלציה. הפיצוץ טפטף כמו גשם למטבח. לידו התפוצץ חבר שלו, עוד אחד, תגובת שרשרת חברית של כל ותיקי הצנרת החלודה שהונחה כאן לפני מספיק שנים.

באותה תקופה שבוע היינו בלי מים, אחר כך בלי חשמל, ועוד שבוע אחד בלי חשמל ובלי מים.

ליד המפונים וכל האסונות שמתרחשים מסביב, אמרתי לילדים שיחשבו שהם בטיול אוהלים, ויגידו תודה לפחות על זה שהשמש לא מאכזבת וזורחת כל יום, מאירה מחדש את החדר.

זה עבד לי איכשהו.

בשקט, בלי שהם קוראים, אני אוסיף כאן ואומר שהייתה לי קצת הנאה מהחודשים שהמצב הפתוח בוורידי הבית עשה כאן.

מדי פעם זזתי לי הצידה עם המבט, וראיתי איך הם לומדים.

הולכים קצת להתקלח אצל השכנים, מסתדרים בלי טלפון כי אין עכשיו איפה להטעין, ועוברים עם עצמם תהליכי הודיה על שגרה מבורכת.

פסח נגמר, המלחמה ההיא, והמלחמות של עכשיו.

אני מארחת בסלון שלנו, קראתי לזה "ניצחון בסלון", ולא "זיכרון בסלון", כי זה מה שהרגשתי: חמישה דורות של משפחת הורביץ'-רוטנברג, כדי לדבר על השואה ועל ניצחון התורה.

הוי, זה היה מרגש ונפלא.

סבתא, הרבנית נעכא הורביץ, שהייתה בגטו לודז', באושוויץ, ובברגן בלזן,

בתה, הרבנית חנה רוטנברג, שכתבה את הספר, "איך לא ידעתי", מומחית להעברת מורשת השואה בבתי יעקב ובארגון "נפש יהודי", בתה, הגב' יוכבד בויאר, מורה ב"בנות אלישבע", ולב ענק המבין נערות ותהליכים שהן עוברות, את בתה שלה, רותי אליאך, מדריכת שואה, וזו שיחד איתי הכי בכתה, ואת בתה התינוקת, אפרת, שכשהיא הפריעה לשיח, אבא שלה לקח אותה.

פסח נגמר, ימי השגרה הגיעו ואיתם גם עאבד, והבן שלו, שאני לא זוכרת עכשיו איך קוראים לו, כדי לתקן באופן יסודי.

עאבד התחיל לחפור.

חזרתי מהעבודה, הבית היה ענן של אבק, עאבד עובד, הבן שלו פחות. "ימים לא פשוטים כאן בארץ, אה?", אני מנסה להיות מתאימה, ובלבי אומרת, מה הוא כבר יענה לי זה.

"את יודעת למה הייתה השואה? את יודעת למה כל הזמן נלחמים בכם?", הוא שואל אותי עם מבטא של כפר קאסם.

"למה?".

יודעת מראש שכל מה שהוא ימכור לי עכשיו, אני מראש לא אוכלת.

"כי עזבתם את התורה".

"מה זה?".

"כן, כן, אתם חשבתם שתהיו כמו כל המשכילים האלה, באירופה, ועזבתם את התורה. גם היום אתם ממשיכים עם זה. אבל אלוקים, הוא כמו אבא טוב, הוא מחנך, לא הורג, הוא לימד אתכם מה זה. כמו ילדים שאבא אוהב אומר להם, לאן הלכתם? מה חשבתם? למה עזבתם אותי?".

הייתי בהלם. קראתי מהר לבחורי בין הזמנים להקשיב גם.

הם עשו לי פרצוף, והלכו משם.